העיר העתיקה
“אבא נולד בעיר העתיקה וחי בה עד 1948. הם התגוררו באותן חאקורות – חצרות משותפות שבהן חיו ביחד יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים. כולם בישלו ביחד, שרו וריכלו וסיפרו והתווכחו, ככה התפתחה השפה הירושלמית שהיא סלט של שפות. אני גדלתי על סיפורי הקרבה האלה בין אנשים שונים. אני מעדיף את המילה חאקורה על המילה פלורליזם”.
הפטיפון הישן
“קיבלתי מערכת סטריאו כמתנת שחרור מהצבא. חלקים ממנה עדיין אצלי. הייתי תפרן. קונה תקליט פעם בחודש בערך ומעניק לו הרבה תשומת לב, מאזין לו שוב ושוב ושוב. יום אחד גיליתי שאפשר לקנות תקליטים סוג ב’ מוזלים בפיקדילי בירושלים. אני זוכר לטובה את האלבומים הראשונים. לא יודע מדוע שמעתי דווקא אותם. 'המשחק' של קווין, 'חם יותר מיולי' של סטיבי וונדר , דני ליטני, 'דרכים' של שלמה ארצי וג’ו קוקר שקניתי בגרוש וחצי 'עם מעט עזרה מידידי'. זאת הייתה תקופה שלימדה אותי להקשיב”.
קיבוץ בית רימון
“הרבה מאוד דברים השאירו אותי בקיבוץ במשך שנים. אחד מהם היה תשוקה לברוח מהעניין הזה של הבמה. אחרי השחרור זה התחיל לבעור בי ואמרתי לעצמי: עזוב את זה, אתה דתי. ברחתי כמו יונה הנביא. הלכתי לקיבוץ, עבדתי כמו פלאח. מדי פעם בחגים מישהו היה צריך לעשות הצגה, תמיד הייתי נקלע לזה, והחברים ראו שאני מתייחס לכך ברצינות. בקיבוץ פגשתי עולה חדש מסן פרנסיסקו, מוזיקאי. הוא דיבר איתי על אמנות, במה ומוזיקה. קראו לו אריה נפתלי והוא הראשון שדיבר איתי כאילו זה ברור שהכיוון שלי הוא במה. באופן אירוני, דווקא הבריחה שלי לקיבוץ הבהירה לי לאן החיים שלי הולכים”.
להקת הנח”ל
“כששירתי בצבא, רפול היה הרמטכ”ל וביטל את הלהקות הצבאיות. הייתי בגדוד 50 והייתה מסורת שמסיימים את קורס מ”כים בהצגה גדולה. כל מחלקה שלחה חייל לחזרות, והשאר נקרעו. קיבלנו מהצבא אוטובוס ובמאי ומפיק מילואימניקים. זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משהו מקצועי. לפני ההופעה החבר’ה תפסו אותנו מאחורי הקלעים ואמרו לנו: ‘אנחנו ירקנו ניטים בלבנון כשאתם בחזרות. אם אתם לא קורעים אותנו מצחוק, זה הלילה האחרון בחייכם’. זאת הייתה ההכנה הכי טובה לחיי במה. ההופעה הייתה מאוד מצחיקה. איציק מרדכי ואמנון ליפקין־שחק נקרעו מצחוק וידענו שעשינו את זה. בסוף ההופעה ניגש אלי קצין ואמר לי שאחרי שרפול מסיים יקימו שוב את להקת הנח”ל ושאני מוזמן לצוות ההקמה. כמעט נעלבתי. עניתי: ‘אני לא ג’ובניק’. אני מניח שלו הסכמתי, החיים שלי היו נראים אחרת”.
סיפורים על המקום
“הייתי סטנדאפיסט דתי. יום אחד צלצלו אלי ואמרו לי שבבית הקונפדרציה הולכים לעשות אירוע ניסיוני שייקרא ‘סיפורים על המקום’, כמו ג’ם סשן של סיפורים. המליצו להם עלי. אין לי מושג מה גרם לי להסכים. יחד איתי הופיעו השחקן שי שוורץ והמספר היידי יוסל בירשטיין. לא ראיתי תופעה כמוהו. הוא היה יכול לקחת מילים וללוש אותן. פחדתי שאחטוף שיתוק. שי שוורץ היה פותח, יוסל אחריו ואני השלישי. בסוף עשינו את זה שנתיים. יוסל היה מסמן לי באמצע כמו מנצח, זה נתן לי ביטחון. למדתי ממנו על הקצב של הסיפור, איפה להרחיב, על מה להתעכב. הוא גרם לי להחליט שמכל התחומים הבימתיים, אני רוצה לספר סיפורים”.
הגששים
“אני לא היחיד מהדור שלי שהגששים היו עבורו יותר מבידור. סוג של כתבי קודש. אני יכול לזהות אצל כל אדם אם אני יכול להתחיל איתו שורה של הגששים, והוא ישלים אותה. לקח לי המון שנים להבין שההומור שלהם ירושלמי. שהשפה שלהם היא מהעיר העתיקה ומחנה יהודה. ‘תזמורת איטלקית מיוגוסלביה’, ‘צינור גומי מאלומיניום’, ‘שיש מנירוסטה’. אלה דיבורים ירושלמיים.
בעיקר בשוק נולדה שפה ודיבור והומור שהיו כמה גאונים עם אוזניים רגישות כמו שייקה אופיר ויוסי בנאי שהביאו אותם לבמה. שיננתי את המערכונים בעל־פה, ממש כמו שהיינו משננים פסוקים משיר השירים”.
הילדים שלי
“איתמר בן 17, אביגיל בת 14, שמואלי בן 13, בועז בן 5, בארי איילה בת שנתיים וחצי. הם באמת ירושלמים אמיתיים. הם מלמדים אותי שיעור בתרבות מדי יום. אני לומד שכל מה שאתה מעניק תרבותית וחינוכית לילד לא הולך לאיבוד. אתה תקבע את הרף שלהם בבית. תדבר בשפה גבוהה, והם ישלטו בה. כששלונסקי הגיש את ‘עוץ לי גוץ לי’ לקאמרי, אמרו שילדים לא יבינו. עובדה היא שזה המחזמר הישראלי המוצלח בהיסטוריה והוא ממשיך עד היום”.
ג'קי לוי יופיע עם "הסיפור הירושלמי שלי" בחגיגה "מאאתיים סיפורים ירושלמיים" ב-13 באוגוסט במוזיאון חצר היישוב הישן