השבוע העולם מציין יובל לפסטיבל וודסטוק. בטח כבר קראתם את שלל הכתבות והטורים ששבים לאירוע המוזיקלי המטורף הזה, שהחל כחלטורה כושלת מבחינה ארגונית והפך למיתולוגיה נצחית.
אפשר להתווכח על מידת ההשפעה האמיתית, לאורך זמן, של המסרים שהושמעו על הבמה בפסטיבל, ועל השאלה עד כמה מרבית הצופים שם באמת התעניינו בהם, בשעה שעסקו בפעילות מינית או נרקוטית, או סתם התפלשו בבוץ. אבל דבר אחד בטוח - האמירות האנטי־מלחמתיות והקריאות לשלום ואהבה הפכו למותג מזוהה ששורד עד היום.
וזה מעלה שאלה עקרונית, שנכונה לא רק לוודסטוק: מה קורה לתנועה אותנטית, שבאה לעולם עם הרבה תמימות וכוונות טובות, כשהיא נתקלת בגופים הציניים, התאוותניים ורבי־העוצמה מעולמות הכסף והפוליטיקה. האם היא מסוגלת לשמר את עקרונות היסוד שלה, או שמדובר במשחק מכור מראש, שבו כל peace and love מסיים בתור טי־שירט מעוצבת של תאגיד ענק.
אחת העובדות המדהימות ביותר בהקשר של וודסטוק היא שבפסטיבל לא היו בכלל מרצ'נדייז. גם משום שהנוהל הממוסחר הזה עוד לא היה נפוץ אז, וגם כי אף אחד מהמארגנים לא חשב כנראה שמדובר בהיסטוריה בהתהוות. בדיעבד, המעטים שהשכילו לשמור את כרטיס הכניסה שלהם לפסטיבל גילו שהם אוחזים בפריט אספנים יקר. ומהרגע שבו וודסטוק הפך למותג, השם שלו היתרגם ישירות לכסף. לא פלא שניסו לשחזר אותו ארבע פעמים, לא כולל מופע היובל שהיה אמור להיערך השנה ובוטל. הכסף הגדול השתלט על ימי הפרח והאהבה. אולי אפילו קנה אותם.
תופעה דומה קרתה גם אצלנו, ואני מתנצל מראש על ההשוואה היומרנית. פסטיבל שנטיפי נולד בשבועות 1997, ביוזמה של שני אחים ממושב בשרון שהחליטו להרים פסטיבל מוזיקה רוחני חצי מאולתר בתוך מטע האבוקדו של אבא שלהם. 4,000 איש נדחסו בין העצים וחזו בין היתר במופע בכורה של הרכב שכינה את עצמו "שבע". בתוך שנים ספורות הגרעין הזה ששילב מוזיקה ורוחניקיות פשוט התפוצץ, וסחף את המדינה בתנועה הולכת וגדלה שכללה שני פסטיבלים מצליחים נוספים - בומבמלה ובראשית. אבל מה שהחל באמת כניסיון בתולי ומלא התלהבות וחדוות יצירה, הפך תוך זמן קצר לאירוע המוני וממוסחר. בשלב מסוים, הפער בין הססמאות הרוחניות של הפסטיבלים ובין מגרפת הכסף הגלויה שלהם הפך כמעט לפארודיה.
תהליכים כאלה קורים לא רק במוזיקה, אלא בכל מפגש בין תנועה חברתית שצומחת באופן אותנטי ובין המציאות הצינית. ע"ע מחאת רוטשילד, שהתחילה כתנועה עממית שענתה על צורך אמיתי והציעה אלטרנטיבה וסדר עדיפויות חדש, אבל מהר מאוד נכנסה - או הוכנסה - לתוך הסדר הישן והמוכר של הפוליטיקה הישראלית. מספיק לראות מה קרה לראשיה, ובאיזו מהירות הם הספיקו להתנגח זה בזה ולהשתלב בממסד הפוליטי הקיים.
אבל מה המסקנה של כל זה? האם כל ניסיון אמיתי ליצור שינוי, דינו שיסתיים כסטיקר על רכב משפחתי במודיעין? כמו תמיד, התשובה תלויה בחצי הכוס שאתם מעדיפים להתמקד בו. וודסטוק הפך אומנם עם השנים למסחרה. אבל חלק מהרעיונות שעמדו בבסיסו השפיעו משמעותית על התרבות והחברה האמריקאית, אולי אפילו החישו את סיומה של מלחמת וייטנאם. ובכלל, הפסטיבל הזה הוכיח למוזיקאים שאפשר - ואפילו כדאי - לנקוט עמדה פוליטית ברורה, כחלק מהשליחות שלהם כאומנים. עידן השנטיפי הסתיים אומנם בפארודיות של "ארץ נהדרת", אבל יצר שינויים חשובים בתחומים כמו חינוך לא פורמלי, רפואה אלטרנטיבית, מזון בריאות, מחזור, וגם תרם לטרנד המקביל של התקרבות ליהדות, שלא בדרך של חזרה קיצונית בתשובה. שלא לדבר על צמיחתם של מוזיקאים שהפכו מאז לכוכבים גדולים כמו מוש בן ארי, אברהם טל, מוקי במובן מסוים ואחרים.
גם המחאה החברתית, שלעתים נדמה שהתאדתה ללא כל השלכות, יצרה פה את ההבנה שהתקוממות עממית, שצומחת באופן טבעי, יכולה לאיים באמת על הממסד ולהביא לשינוי. מומלץ רק שבמחאה הבאה יופיעו אומנים שיהיו חלק אמיתי מתנועת ההתעוררות, כמו שהיה בוודסטוק, ולא שלמה ארצי או אייל גולן.
על הסכין
1. תשעה באב הוא מועד מפוספס בענק בקרב הציבור החילוני, ואני בתוכו, שרואה בו בעיקר הפרעה למהלך החיים התקין. בהשוואה למועדים אחרים שכן תפסו, התוכן שלו הרבה יותר רלוונטי לחיים שלנו כאן ועכשיו. העיסוק שלו בפילוג פנימי, כמקדם בטוח של חורבן, מייצר הזדמנות של אחת לשנה לעצור לרגע ובאמת לדבר. עם כו–לם.
2. הפסילה של אירוע התרבות החרדי בעפולה בגלל ההפרדה בין גברים ונשים נראית לי מוגזמת ולא הוגנת. זאת האמונה שלהם, אלה מנהגיהם, כל עוד הם לא כופים אותם על אחרים, מה הבעיה לאפשר להם לנהוג כך? האבסורד הוא שאם היה מדובר באירוע של מיעוט אחר, לא יהודי, נדמה לי שלהרבה "נאורים" היה הרבה יותר קל לתמוך בו.
3. באיחור ניכר, אבל היי - זה עדיין בנטפליקס, רוצו לצפות ב"אמריקה נגד או־ג'יי סימפסון". סדרת דרמה (להבדיל מסדרת הדוקו המצוינת) שעוקבת אחרי "משפט המאה" ועושה את זה נפלא. כי היא משלבת טראש (כולל בליהוק של ג'ון טרבולטה ודיוויד שווימר, או העיסוק בבייבי קרדשיאנס) עם עומק דרמטי ובנייה נהדרת של דמויות.