"הסיפור שלנו, דור ה־Y, הוא של דור שמשחק בחוקים לא רלוונטיים", מצהיר הבמאי יאיר אגמון, יוצר סדרת הדוקו "וואי, וואי, וואי" (כאן 11) העוסקת בישראלים בני 35־25, שזכתה לשבחי הביקורת.
היום ישיק אגמון עונה שלישית לסדרת הרשת "הטרמפיסטים" בכאן דיגיטל. "הרבה מאיתנו מרגישים חיים של פספוס", הוא אומר. "יש לזה הרבה מחירים, וזאת לא אשמתנו. אנחנו עדיין זוכרים עולם אנלוגי, לפני הפייסבוק והטינדר. מבחינתי, דור ה־Y זה סתם מילים. מדובר, בסופו של דבר, בבני אדם. רציתי שאנשים יצפו עם ההורים בסדרה, כי אני מרגיש שיש חוסר הבנה בין הורים לצעירים. הטענה שחוזרת על עצמה: 'בגילך הייתה לי עבודה ואישה', נשמעת בטקסט ובסאבטקסט באינספור משפחות, אבל כללי המשחק השתנו. שוק התעסוקה השתנה. עולם הדייטים השתנה. 'וואי וואי וואי' נגעה באנשים. קיבלתי מייל ממנהלת בחברה גדולה שאמרה שהסדרה גרמה לה לשנות את הגישה שלה לעובדיה. עד אז היא חשבה שהם מפונקים. בעקבותיה היא הבינה אותם יותר לעומק. הרגשתי שעשיתי שינוי".
אגמון עקב כמובן אחר ההתפתחויות בתקרית שהסעירה את המדינה בעקבות פרק בסדרה, הלכאורה תיעודית, "מחוז ירושלים", שבה השתילו יוצרי הסדרה נשק בביתו של תושב מזרח ירושלים. "זה סיפור על עמדה תיעודית שמנצלת אנשים", הוא אומר. "זו עמדה של 'אני אשאב ממך את הסיפור הזה'. ברגע שאני מצלם אדם, ואני יכול להקליט שאלה ולהוסיף טייק שלו אומר 'כן', אפשר לשנות את כל המשמעות, כדי שהמרואיין יצא כמו שאני רוצה. ב'וואי וואי וואי', יש אנשים שמבזבזים וחיים בצורה נורא לא אחראית. הצופה מקבל ממד שיפוטי, אבל גם מבין ומזדהה איתם".
"הטרמפיסטים" התחילה כסדרת רשת שיצר אגמון ללא מימון, ואחרי עונה ראשונה ומוצלחת קיבלה בית ב"כאן דיגיטל"."העונה השלישית מורכבת משמונה פרקים. בכל פרק, הנמשך חמש דקות, אני אוסף אנשים לטרמפ ומדבר איתם", משרטט אגמון את מהות סדרתו. "פרק הפתיחה של העונה עוסק בבחור בשם פאדי, והשיח איתו מאוד לא פוליטי. אתה לוקח את האויב, במירכאות, טרמפ, ואתה שומע שיש לבן אדם בת עם מחלת עצמות קשה, ובן ממש שמן. יש בזה משהו מאוד משמעותי עבורי. שאלתי אותו מה הוא חושב על הבחירות. הוא אמר: 'אני בעד ביבי. אנחנו חיים על אישור עבודה. כרגע, כשביבי בשלטון, יש אישורי עבודה'. אנחנו תופסים את המציאות מבחינה פוליטית על פי דעות קדומות, אבל מתברר שזה לא עובד לפי הפרדיגמות שלנו".
"פגשתי קיבוצניק מיד מרדכי, בן אדם היפר שמאלני שחי ממש על קו האש. פגשתי חרדי שוחט בצפת, ששוחט 1,500 עופות ביום. כצמחוני היה לי קשה לשמוע על מלאכת השחיטה. אמרתי לו שזה נורא לשחוט עופות. הוא חב"דניק, ועל פי תפיסתו - כשיהודי אוכל עוף, הוא מעלה אותו בדרגה. זאת הזיה לפגוש אדם כל כך חמוד, שהוא גם שוחט".
"פרק הסיום הוא פרק מיוחד בעיניי. הוא עוסק בנטע חדיד, טרנסית מבית דתי בגוש עציון. הייתה לנו שיחה ממש טובה בטרמפ. בזמן שערכנו את הפרק עצמו, ראיתי את התמונה שלה בפייסבוק, והבנתי שהיא התאבדה. נסעתי עם הפרק לפגוש את ההורים שלה. היא למדה בישיבה תיכונית, ורק בצבא התחילה את תהליך השינוי. היא הייתה במעון יום שבו חיו טרנסיות. היא לא הפסיקה אף פעם להיות מתנחלת עם סנדלי שורש. היא לא הרגישה בבית בדירת הטרנסיות. המפגש עם המשפחה שלה היה משהו שלא אשכח בחיים. הם ראו את הפרק, בכו ואישרו את שידורו כמצבה לבתם".
היו גם רגעים מלחיצים?
"היו תמהונים שעלו. בטרמפיאדות יש המון אנשים הזויים, חולי נפש, שיכורים, מסוממים. היו רגעים קשוחים. אנשים על גבול השפיות ירדו בעריכה, בגלל שהשאיפה שלי היא שתצפה בפרקים, ותסיים אותם אוהב אדם, יותר מאשר היית לפני".