קשה לבוא בטענות לתקשורת על ההתרגשות סביב ניקול ראידמן. ראידמן מזכירה במובן זה את יאיר נתניהו. שניהם בלון ריק (סליחה, ניקול "זמרת" ו"אשת עסקים"), מנופח בידי הייחוס, שניהם מוצר צריכה רכילותי - כל אחד מסיבותיו שלו, וככאלה גם הם סוג של אלחמיסטרים, והתקשורת מתפרנסת בשופי מכאלה. כך שהצדקה לסיקור קיימת ועוד איך. השאלה היא כיצד.
כשראידמן מספרת ש–11 שנה חייתה בגיהינום מוחלט, קשה שלא להתפקע מצחוק. גיהינום מהסוג הזה אני יכול לאחל לכולנו, ועם צ'רנוי, בעניינים מסוימים, כבר נגיע לאיזו הבנה. השאלה היא מדוע מי שמראיין את ראידמן לא אומר, תגידי, גברת ראידמן, נפלת על הראש? למי את מספרת את הסיפורים האלה? מילא גברת כהן שצריכה לחשב כל גרוש שיש לבעלה אם יספיק למזונות, אבל את? עם כל המיליארדים? מישהו קשר אותך למקום? את - שרוצה לקנות לעצמך במזומן מעמד של זמרת, שנסעת למסע ההקלטות המגוחך הזה ברחבי העולם עם 40 מזוודות, חמש מתוכן לשמלה אחת בלבד ועוד אחת רק לתכשירי איפור - ככה נראה הגיהינום שלך? לא רצית לעבור בשער ליד צרברוס לא מאופרת? לאן בעצם את שייכת, גברת ראידמן? לכאן? לשם - איפה שזה לא יהיה? למה קראת לילדים שלך ריצ'רד ומישל? למה לא, נגיד, יוסי וברכה? אם את רוצה להיות זמרת ושמה את עצמך ואותם בפרונט, מותר לנו לשאול, לא?
אבל מסיבה כלשהי לא ברורה מניחים לראידמן להגחיך את עצמה ולא מקשים עליה. רוצה גיהינום? לבריאות. זמרת? הנה המיקרופון. צ'רנוי לא נתן לך אוויר? לא חשוב מה הוא אומר בעניין. רק ברברי, ניקול. תני לנו מאוצרותייך. אנחנו לא נקשה, לא נתווכח, נשב לרגלייך ונשתה בצמא כל מילה. רק תני לנו, ניקול.
"החיים החדשים של ניקול ראידמן", קשת 12