ניו יורק, מדיסון סקוור גארדן, הניקס נגד שיקגו בולס, גמר הבית האטלנטי, משחק מספר 5. על הפרקט נלחמים טיטאנים. לא פחות. יואינג, סטארקס, ג'ורדן, פיפן. מהספסלים שואגים הוראות פט ריילי ופיל ג'קסון. אגדות. שמות שהם אגדות. תוצאת המשחקים עד כה: 2-2. חצי דקה לסיום, שיקגו ביתרון נקודה, 94-95, הכדור של ניו יורק. צ'רלס סמית, הפורוורד סנטר המחליף של ניו יורק, עולה מתוך פקעת שחקנים לזריקה, נחסם בידי הוראס גרנט. הכדור נופל לו לידיים. הוא עולה לזריקה פעם שנייה, סקוטי פיפן חוסם אותו. הכדור חוזר לסמית בדרך נס והוא שולח יד ענקית בפעם השלישית כדי להניח את החפץ העגול בתוך הסל. מלמעלה - פחות או יותר מהשמיים של הגארדן - ומאחור מגיח מייקל ג'ורדן. הוא לא ייתן לאף אחד לקחת ממנו את הניצחון. היד שלו מונפת בתנועת מגל. הוא לוקח את הכדור, בדרך לוקח את היד של סמית - הייתה שם עבירה. הייתה שם אמא של העבירות. השופטים לא שורקים, שיקגו שומרת על הכדור ומנצחת במשחק, מנצחת גם את הבא וממשיכה אל האליפות.
איך אני יודע שהייתה שם עבירה? הייתי שם. זה קרה לי מול העיניים. עד היום אני זוכר את תנועת המגל של ג'ורדן, את רעש הפליק שהוא הוריד על היד של סמית. איך הגעתי לשבת במקום כל כך טוב? אריק הניג הכניס אותי למשחק. הכרטיס, אגב, לא עלה לי אגורה.
***
שלוש שעות קודם לכן נכנסתי עם הניג לגארדן מהמקום שהשחקנים נכנסים בו עם הלימוזינות והג'יפים המטורפים שלהם. בני התמותה הרגילים עמדו בתורים בקופות. אני עברתי בלבירינט תת־קרקעי מופלא שהכיל מגרשי אימונים, תיאטרון, היכל שאומני קרקס התאמנו בו, מקומות שעיני רוכש כרטיסים ניו יורקי לא שזפה אותם מעולם. אני הלכתי אחרי הקוסם - שאגב, ידע את הדרך בעל פה וכבר לא התרגש מהנבר נבר לנד הקסומה הזו - עד שרגלינו היו דורכות בירושלים של ניו יורק, כלומר על הפרקט של המדיסון סקוור גארדן.
צוות טלוויזיה חבר מיד להניג, ועוד אני קורע עיניים כשאני מזהה את צמד השדרים המופלאים דיק סטוקטון וטומי היינסון, אני שומע שאגה מהאזור המקביל לשער 8 ביד אליהו “אוויק!". אני פונה לכיוון השואג ונשנק. צ'אק דיילי. האיש צ'אק דיילי. מאמן הדטרויט פיסטונס. האיש שהפך אותם לבד בויס המפורסמים. "אוויק" צועק לו צ'אק, צ'אק צועק "אוויק", וככה הם מסתחבקים כאילו אכלו מאותו מסטינג, ואז הניג עושה לו עם היד, בוא, בוא הנה. ואתם יודעים מה עשה צ'אק? בא. בא הנה. כמו טטלה בא הנה.
אני כמעט מתעלף כמו, נגיד, אברך ירוק שהעמידו אותו ליד הרב קנייבסקי. הניג מחלק הוראות לצ'אק דיילי איך לעמוד מול המצלמה, קדימה, אחורה, לפה, חכה, אחר כך מחרטט איתו איזה ראיון קצר על המשחק ובסוף משחרר אותו בטפיחה על החליפה, שגם לבנטין לובש ג'ינס כמוני יכול לזהות שמחירה גבוה יותר מערך המכונית שלי בארץ. אחר כך הלכנו לראות את פטריק יואינג בחדר הלבשה, ואיך חובשים לסקוטי פיפן כף רגל בגודל סירת משוטים, ואחרי כן הניג הלך לטפל בבעיות שעשו לו שני לבנטינים נוספים שהכניס למשחק, פיני גרשון ואברם גרנט. גרנט עוד לא היה גדול ומועמד לאימון כל העולם, וגרשון תמיד היה קטן, ושניהם התפלחו לשורה הראשונה על הפרקט למקומות של וודי אלן ופארה פוסט, והניג היה צריך לרוץ לגרש אותם לפני שיהיו פאדיחות עם הסדרנים.
במשך השנים סידר הניג מקומות בגארדן - וברחבי אמריקה - למאות, אם לא לאלפי, ישראלים שנחתו בארצות הברית ורצו לראות מקרוב מה זה NBA. מי שהכיר אותו, או הכיר מישהו שהכיר אותו, ידע שניו יורק זה קודם כל טלפון לאריק הניג. מישהו כתב עליו פעם שאם תנחת בטעות בקמצ'טקה, תפגוש שם את הניג מנסה למכור לאיזה מקומי טי־שירט של NBA. אין טעות גדולה מזאת. מי שכתב את זה לא הבין ולא הכיר את הבנאדם. עוד לפני שמנחם לס חרטט בעיתונים איך ישב עם פט ריילי אחרי משחק של הניקס בפאב ניו יורקי אפל סטייל דיימון ראניון והסביר לו את הטעויות בהתקפה שלו, הניג קלט את העוצמה של המשחק ואיכשהו, בדרך פלאית שאפיינה אותו כל חייו, הצליח לחדור ולחבור אל האושיות הגבוהות ביותר בליגה, ובאותו זמן אל הקומישינר הגדול דיוויד סטרן.
אם הוא היה סוחר באופיו ובנשמתו, היה יודע להפוך את ההיכרות הזו לכסף מזומן. אז הוא קיבל את הזיכיון לשוק הישראלי הקטנטן. נדמה לי שגם לעוד כמה ארצות באירופה. בישראל היה ערוץ בודד שפעם ביובל היה עושה טובה ומשדר זנב של משחק. אני עוד זוכר בצמרמורת את היום שבו חזי קוקה המנוח קטע מול עינינו הבלתי מאמינות שידור של משחק האולסטאר בגלל איזה סכסוך טכנאים. ככה שישראל לא הייתה בדיוק הבנק לעשות ממנו מיליונים.
את המנה שלו הניג עשה שנים רבות מאוחר יותר ב"מונית הכסף". שם הייתה האהבה הגדולה שלו. לא הטי־שירטים עם סמל ה־NBA. הוא רצה את המסך. בדרך המשיך לעשות את מה שפשוט לא הבנו איך הוא עושה, והביא אותו בשעתו עד לחדר ולטלפון האישי של דיוויד סטרן. הוא היה ביחסים, איך נאמר, אינטימיים עם נשים, ביניהן שחקניות קולנוע, שחצי מהגברים במדינה ריירו עליהן במסתרים. על המזכירה האלקטרונית שלו היו הודעות בהולות מרבין וברק, נו איפה אתה, תתקשר כבר. גלעד שליט התראיין אצלו. מייקל ג'ורדן דקלם אצלו למצלמה שלום בעברית. אמארה סטודמאייר, עוד לפני שהפך למרדכי היהודי, התייצב אצלו בצייתנות. כשהוא היה צריך ממך משהו, גם אלוהים לא היה מציל אותך מהמצור שהטיל עליך, אבל היה ביכולת הפלאית שלו להשיג מה שרצה הרבה יותר מניג'וס בלתי נלאה. לא יודע מה זה היה, אבל ברור שזה היה שם. תשאלו את מייקל ג'ורדן. אפשר בעברית.
***
לא היה לו משרד. לפעמים היה מגיח אצלך, מרים כמה טלפונים ונעלם. קיבלת ממנו בקושי רסיסי מידע על היום שלו. פה היה בפגישה בקשת. שם קפץ לאמריקה. בלתי אפשרי היה לבנות איזו מסגרת ליום שלו - באיזה שעה התחיל אותו. מתי היה, נאמר, בחדר כושר. מתי - אם בכלל - הוא הולך לישון. רק ידעת שהוא בתנועה. בלי הפסק. נווד יידישאי אמריקאי משייט לאורך ולרוחב העיר. ישבנו פעם קבוצה של ישראלים בפריז בבית קפה במרכז פומפידו. פתאום מי מופיע? אריק הניג, אלא מה. אין לי מושג עד היום איך ידע שאנחנו שם. אחר כך קם והלך. שבוע אחר כך אנחנו בניו יורק. מי מופיע? אריק הניג. אין לי מושג איך ידע שאנחנו שם, איפה אנחנו ומה עשה מאז שהיה בפריז ועד עכשיו.
מה קורה אצלו בראש, או בלב, לא היה לי מושג. לא בטוח שלו עצמו היה. רק בגיל 70 הפך לאבא לראשונה עם בת זוגו בשנים האחרונות. הוא כבר היה חולה, הדיבור שלו האט. את חיבוטי הנפש שלו, אם היו, שמר בפנים. הניג יחסר לנו בנוף על באמת. היום עושים מעט מאוד כאלה. היה פעם סקר שקבע שהאדם המוכר ביותר בעולם הוא מייקל ג'ורדן, והשני אחריו הוא ישו. תהיו בטוחים שאם מישהו יוציא עכשיו ראיון ראשון ובלעדי מישו זה רק אריק הניג
...