דוד דרעי: "מירי רגב לקחה את 'סלאח, פה זה ארץ ישראל' לפופוליזם כדי להרוויח קולות"

אין שבוע שלא אומרים לי שנתניהו או אנשים ממפלגות אחרות, מימין ומשמאל, דיברו על ‘סאלח’. הקרנתי את הסרט במשרד האוצר, שזה הממסד בהתגלמותו, והם אמרו שזה לימד אותם כל כך הרבה על מה שהם לא ידעו. הם מתמודדים עם עיירות פיתוח בלי לדעת איזה עוול היסטורי נעשה שם: האופן שבו נעשו הדברים והדרך שבה התקבלו החלטות ביחס לאוכלוסיות החלשות, כולל להוביל אותם במרמה ובכפייה לתוך עתיד שהם לא בוחרים בו. יש משהו מקולקל באופן שהמדינה התייחסה לעליית צפון אפריקה, ועד היום היא לא התפנתה לתקן באמת וליצור שינוי אמיתי. הממשלות תמיד העדיפו להזרים תקציבים לפרוייקטים לאומיים אחרים שקרצו להם על חשבון הטיפול בעיירות הפיתוח.

אין לי ציפייה ששר האוצר יזרוק מיליארדים לעיירות, אבל אם אנשים שיושבים על השיבר ומקבלי החלטות יומיומיות יהיו מחוברים לעובדות ההיסטוריות, אולי זה ישנה משהו בקבלת ההחלטות. מאוד מרגש אותי לומר שסדרה כזאת מצליחה להניע לשינוי. אחד הדברים שהכי חשובים לי הוא שהחומרים הללו יהיו חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. זאת הזדמנות שיש לבני נוער ללמוד מאנשים כמוני שהגיעו מעיירות פיתוח”.

גם היום קיימת אפליה?
“כשאני מגדיר את הפערים שאני עוסק בהם, אני לא מדבר על פערים עדתיים, אלא מעמדיים, ואיך הפערים האלה רק הולכים ומקצינים לאורך השנים. אם אשקף לך מה שאני חווה, הפערים העדתיים הם משהו שחי בתוכנו באופן שקשה להסביר עד כמה זה דרמטי ועד כמה אנשים מסתובבים גם היום עם פצע פתוח”.

שרת התרבות מירי רגב סופגת ביקורת רבה, אבל אי אפשר להתעלם מפועלה למען עדות המזרח. מה דעתך?
“על פניו אני אמור לרתום את מירי רגב לשינוי, אבל אני מאוד מתקשה לעכל את האופן שבו היא בוחרת להציג את הדברים. מין תחושה שהפוליטיקאים לוקחים את ‘סאלח’ למקום פופוליסטי שאמור לעזור להם להרוויח כמה קולות בפריימריז. כדי לקבל תמיכה, מירי רגב מנסה להציג את המציאות באופן שאצל הרבה אנשים מייצר ריחוק וסלידה, ויש לי קושי גדול עם זה. בסופו של דבר המקרה שלה מורכב מבחינתי, כי כשנפגשנו לראות את ההקרנה של הסרט, היא שיתפה את הקהל ואותי בכל הסיפור האישי והמשפחתי שלה, ואיך היא הרגישה שהיא צריכה להתנצל על זה שהיא מרוקאית בחברה אשכנזית. על פניו אנחנו נמצאים באותו מקום, אבל אני לא מזדהה עם האופן שבו היא בוחרת להתסיס את הדברים במרחב הפוליטי. זה מרגיש כמו חלק מארגז הכלים הפוליטי שהיא משתמשת בו כדי להתקדם בסולם הדרגות הפוליטי. אני לא מזדהה עם האופן שבו היא מציגה את עצמה ואת כל העוול הזה. אני לא מרגיש שהאופן שבו היא נוגעת בדברים באמת מקדם את המטרות, אלא להפך”.

לאיזו מיצירותיך אתה הכי מחובר?
“'תגיד אמן’ (סרט מ־2005, המתעד את סיפור יציאתו מהארון של דרעי) ו'סאלח, פה זה ארץ ישראל’ כי הם מביאים את העולם האישי שלי. בהם אני נוכח כיוצר וכאדם בעולם האמונות שלי וחוקר את הזהויות הישראליות המורכבות שאנחנו חיים בהן. ב’תגיד אמן’ אני חושף את היציאה שלי מהארון בפני המשפחה שלי, תהליך שהתרחש על פני חמש שנים, וב’סאלח, פה זה ארץ ישראל’ אני מביא את הפצע הגדול של המשפחה שלי, ומה זה יצר בתוכנו, וכל רגשי הנחיתות שאני גדלתי לתוכם. המשימה שלי היא להפנות זרקור למקומות הלא מטופלים האלה, ואם צריך אותי ככלי לחשוף את הסיפור שלי, אז זאת משימת חיים. אני מרגיש שיש לי את הזכות להיות שגריר. הדנ”א שלי כיוצר מכניס אותי כל כך עמוק לפרויקטים שאני עושה, ומייצר אצלי תחושה שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. כמה שזה קלישאתי, כל הפרויקטים שעשיתי היו בניי”.

תשובה לאמא

הראיון עם דרעי מתנהל ממקום מושבו הזמני באוסטין שבטקסס, שם הוא שוהה בשבועות האחרונים לרגל לידת אמיר, ילדו השלישי, בהליך פונדקאות. יחד עמו נמצאים שם בן זוגו ב־14 השנים האחרונות, חנן דרעי ברקאי, ושני ילדיהם המשותפים, איתן ושירה בני השבע, שנולדו גם הם בהליך פונדקאות בהודו. “בסרט ‘תגיד אמן’, כשאני בן 26, אני מספר לאמא שלי על עצמי ויוצא מהארון”, מספר דרעי. “בתוך הסחרחרה שהיא חווה היא שואלת: ‘איך יהיו לך ילדים?’, היה לי ברור מהמקום הכי טבעי שיהיו לי ילדים. גם היום זה לגמרי ברור לנו, כמו כל זוג הומואים במשפחה חד־מינית שצריכים להילחם כדי להקים את המשפחה שלנו”.

עד כמה שונה הליך הפונדקאות שעברתם לפני שבע שנים בהודו להליך של היום בטקסס?
“כשנכנסנו לתוך הליך הפונדקאות לפני שבע שנים מצאנו את עצמנו בפגייה בבומביי וחיכינו חודשים לחזור איתם לארץ. עברנו חוויה די מטלטלת ולא לגמרי הבנו מה עומד לקרות. היינו צריכים להתמודד עם הלא נודע, וזה היה תהליך מאוד קשה, מלמד ופוקח עיניים. הפעם הבאנו לעולם את אמיר בעזרת אם פונדקאית טקסנית אפרו־אמריקאית, שכל כך מאמינה במה שהיא עושה ומגיעה לתוך התהליך לא רק בשביל כסף. היה חשוב לנו לבחור פונדקאית שתבוא למסע הזה לא רק מסיבות כלכליות, ואחרי הרבה חיפושים מצאנו. היא חלק מהחיים שלנו בשנה האחרונה באופן שהפך להכי טבעי. היא סוג של חברה שיש לנו בטקסס, מישהי שעשתה בשבילנו את הדבר הכי מיוחד וגדול מהחיים שאנחנו מכירים. בהודו הייתה תחושה שזה משהו שצריך להילחם עליו, והיום אני מרגיש שזה לא סיפור כזה גדול. אני חי בתל אביב, יש כבר מאות ילדים שנולדו בתהליך דומה, והתהליך הפך להיות כזה שעובד בצורה מסודרת וחלקה. זה מאוד משמח, אבל גם מאוד מעציב כי המדינה שאנחנו חיים בתוכה, ואנחנו נותנים לה את כל כולנו, יצרה מצב שהדרך שלנו לממש משפחה והורות היא רק בטקסס או במדינות אחרות”.

האם זה יהיה נושא הסרט התיעודי הבא שלך? ילדים בהליך פונדקאות?
“נשאיר את זה פתוח. אבל כן אני מוצא את עצמי מתעד את הדבר האחר הזה שאני חי בתוכו. עברי לידר היה איתי במפגשי ההכנה, הוא הביא לעולם את בנו שבועיים לפנינו, ויש כאלה שיולדים אחרינו. זה שזה לא סיפור בארצות הברית - מספר בהרבה מובנים את הסיפור של ישראל כמקום שבו צריך להיאבק על שינוי. הגיע הזמן שאנשים לא יצטרכו להתרחק כל כך כדי לממש את עצמם כבני אדם שרוצים לחוות הורות ותא משפחתי. עם כל הכעס שלי על המדינה, הדבר הראשון שאני הולך איתו כאן בטקסס זה תחושה של ניצחון. אני מסתובב עם התחושה המשמחת שיש לי את התשובה לאמא שלי שהיה חשוב לה שאצור משפחה, ותשובה לעצמי, שגדלתי לערך עליון של משפחה, ולהרבה כמוני שרוצים להקים משפחה ומצליחים לעשות זאת”.