"אם בעבר תוכניות טלוויזיה לילדים שודרו רק אצלנו בערוץ הראשון ובטלוויזיה החינוכית, היום מרוב עצים – כלומר ערוצים - לא רואים את היער”, סבורה צלילה רוז, מי שהייתה המנהלת המיתולוגית של תוכניות הילדים והנוער בערוץ הראשון. “מכל הכמות בטוח שיש כמה תוכניות איכותיות. השאלה היא אם יש מי שמכוון את הילדים לצפות בהן”.
רוז (82), רחובותית במקור שגילה איננו ניכר בה, היא מפיקה מאז שארגנה הצגות בשכונה, התנדבה במעברות והייתה פעילה נמרצת בשומר הצעיר. לאחר שירות צבאי בנח”ל, יצאה מטעם התנועה לשליחות הדרכה בלונדון, שם למדה ולימדה מחול מודרני. בעידודה של לאה פורת, מנהלת התוכניות בקול ישראל, למדה שם טלוויזיה וחזרה ארצה היישר לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית.
איך לאה פורת הגיעה דווקא אלייך?
“בן דודי, המחזאי יוצר ‘המסעדה הגדולה’ אלי שגיא, גילה לי שעומדים להקים טלוויזיה בישראל ואולי כדאי שאעשה משהו בנידון. אמרתי לעצמי ‘יופי, אולי אוכל לפעול בטלוויזיה בארץ’. לאחר שנוצרו הקשרים וסיימתי בלונדון בהצטיינות לימודי טלוויזיה, שאלו אותי מה ארצה לעשות. השבתי שארצה לעשות משהו לילדים, מה שייחסתי לו חשיבות, אולי תוך שילוב עם מחול”.
במקום זאת הוטל עליה לעסוק בהפקת תוכניות הבידור הראשונות של הטלוויזיה, כמו “אולפן עגול”, שביים הבמאי הנודע רלף ענבר. אגב כך טעמה שם מטעמה של חלוציות, עם כל ההתלהבות שבדבר.
שאיפתה לפעול בתחום הילדים התגשמה ב־1971, עם התוכנית “מי למעלה מי למטה”, שהייתה תוכנית הבידור הראשונה לילדים בטלוויזיה בארץ, שבה הילדים גלשו במגלשה לאולפן. אם תוכנית זו נשכחה מאז, צרובה בתודעה התוכנית הבאה שהפיקה רוז - “הצריף של תמרי”, עם יוסף גרבר כתמרי הנגר, הבובות של אריק סמית והתסריטים של תלמה אליגון־רוז. “נקודת המוצא הייתה שילדים מזדהים עם בובות”, מספרת רוז.
שיתוף הפעולה שלה עם אליגון־רוז (אין קרבה משפחתית) נמשך גם בשתי התוכניות הבאות. תוכנית הבידור “ראש כרוב” גילתה את חנה לסלאו ובין המככבים עמה בתוכנית היו גלי עטרי, רותי נבון וקובי אשרת. הבאה אחריה, “ריצ’רץ’”, הייתה מהפכנית מבחינה טלוויזיונית.
“זאת הייתה התוכנית הראשונה שבה הופיעו ילדים על המסך”, מציינת רוז. “הוכח בה לראשונה שילדים רוצים לצפות קודם כל בילדים, תוך ניפוץ הדעה המוטעית שהילדים בבית עד כדי כך יקנאו בילדים על המסך, שירצו לכבות את הטלוויזיה. בתוכנית, ילדים הגישו ושיחקו. הרעיון לא היה שלי. ראיתי תוכנית אמריקאית דומה ונדלקתי”.
הילדים גם שרו בתוכנית?
(צוחקת) “כאילו. למעשה שומעים את מקהלת הילדים של הדסים, בניצוחו של נתן שחר, המנהל המוזיקלי שלנו”.
מ־30 הילדים שהשתתפו שם לא יצא ולו כוכב אחד.
“לא חיפשנו כוכבים, אלא ילדים ערכיים, בעלי נוכחות, שעברו מסך ובעיקר - עם יכולת לעבוד בקבוצה”.
חלק ניכר מהם התרחק בהמשך מהארץ.
“מה לעשות, הם רצו להכיר את העולם מחוץ לישראל. מתישהו רובם חוזרים. עם אלה ועם אלה אני עד היום בקשר והם כאילו הילדים שלי”.
מקור להזדהות
שמה של רוז, אשר החליפה ב־1980 את אסתר סופר בניהול מחלקת הילדים והנוער ולצדה פעל צוות של מפיקים, נקשר בשורה של תוכניות שדור של ילדים גדל עליהן, בהן: “5,4,3 וחצי” עם יונה אליאן וששי קשת; “שיישאר בינינו” עם דורון נשר; “החתול שמיל” בכיכוב נתן דטנר; “מסיבת גן” שהנחה ירון לונדון; “סיפורים בראש” שהנחה איציק ויינגרטן; “הופה היי”, תוכנית הבידור בכיכוב יגאל בשן ועוזי חיטמן שצולמה ברחבי הארץ; "שמיניות באוויר” בהנחיית דליק ווליניץ כשלמרגלותיו כלבו טוליפ (“הרעיון לשיתוף בעל חיים היה שלי”); “תוסס” ו”ציפי ללא הפסקה” בכיכוב ציפי שביט.
“לא כולל שירות”, התוכנית שהפיקה במחצית הראשונה של שנות ה־90 עם להקת “צעירי תל אביב” והיוותה פס ייצור של כוכבים, בהם דנה דבורין וטל מוסרי, הייתה עוד בייבי שלה. “נקשרתי לחבר’ה האלה, עברתי על כל תסריט והייתי בכל הקלטה של התוכנית, שכתבה נירית ירון וביים יצחק שאולי”, היא מעידה. “הטלוויזיה הייתה באותן שנים הבית השני שלי, מבוקר עד ערב”.
הבית האמיתי של רוז ושל בעלה, נורמן רוז, פרופ’ למדעי המדינה ומחבר הביוגרפיה של חיים ויצמן, נשיא המדינה הראשון, נמצא בשכונה הירושלמית אבו תור, בסמוך לבתם ענבל, ד”ר להיסטוריה.
רוז יצאה לגמלאות ב־2002. היא לא רק רחוקה כיום מתוכניות הילדים והנוער, אלא גם מהטלוויזיה שבה השקיעה את מיטב שנותיה. “כשאני עוברת ורואה את מה שנהיה מבניין הטלוויזיה שלנו, ממש חרפה, נחמץ לי הלב”, היא אומרת בצער. “בעיניי, סגירת רשות השידור הייתה עניין פוליטי מאוד מכוער. במקום לעבור לתאגיד, יכלו להשקיע את המיליונים בטלוויזיה שלנו ולעשות אותה יותר טובה. ערוץ ציבורי בלי תוכניות ילדים זה כמו ילדים בלי אבא ואמא. אם לא יהיו בערוץ הזה תוכניות ילדים, כשהם יגדלו, הם גם לא יצפו בו. למעשה, החלום שלי היה שבערוץ הציבורי יהיה ערוץ משנה שישדר באופן רצוף לילדים. אומנם ישנו ערוץ הילדים - לצד ערוצים אחרים לגילים הצעירים - אבל הוא ערוץ מסחרי”.
כאמור, רוז רחוקה מתוכניות אלה, אבל שמורה להן בלבה פינה חמה. ביתה, עם שלל קלטות, כרזות, צילומים ומזכרות מהן, הוא מפגן הצדעה מתמיד. בין המזכרות בולטות אצלה בובות הדרדסים, התוכנית שבשנות ה־80 הייתה פצצת רייטינג. מבחינת רוז, שהייתה ממונה גם על רכישת תוכניות מחו”ל למחלקתה, אותן דמויות כחולות שהמציא מאייר בלגי, היו כעין היהלום שבכתר.
מה סוד ההצלחה?
“לכל אחת מהדמויות היה מאפיין אנושי משלה וזה היווה לרבים מקור להזדהות, שלא לדבר על כך שהסדרה הייתה עשויה בצורה נהדרת ומשכה גם לא מעטים מהמבוגרים”.
קורה כיום שמתוך הרגל את צופה באיזו תוכנית ילדים?
“לא, אני מנותקת מהדברים האלה. מעדיפה סרט בלשי מותח או דרמה טובה של הבי.בי.סי. חוץ מזה יש יוגה, ברידג’, חתולים וגינון. מסתבר שהטלוויזיה היא לא כל החיים”.