אמש הייתה זו הפעם הראשונה שצפיתי בפרק של "שנות השמונים". איכשהו, כמעט 7 שנים עברו ולא צפיתי ולו בסצנה אחת מתוך הסדרה. למרות זאת, לא הפסקתי לשמוע עליה. הקומדיה שזוכה לרייטינג יפה מצד אחד אך מנגד חוטפת ביקורות שליליות, זו שלא הועמדה אף פעם לקבלת פרס האקדמיה אך האנשים ברחוב מדברים עליה עם ברק בעיניים ומבט של נוסטלגיה. עם כל אלה, לא הגיע הזמן כבר להבין על מה כל המהומה?
זו העונה החמישית ש"שנות השמונים" מתעדת באותנטיות קסומה את חייהם של משפחת אסייג וסובביהם בטירת הכרמל, עיר האורות. גרעין השחקנים נשאר הומוגני מהעונה הראשונה אך מעונה לעונה הצטרפו עוד פרצופים מוכרים שהעשירו את הקאסט וגיוונו את המסך גדוש התרבויות.
רפרוף קצר בביקורות שקיבלה הסדרה מציף מוטיב החוזר על עצמו ללא הרף: גזענות. מלבד העובדה שזה מושג שתמיד משתלם לציין כדי לעורר סערה, גיבו המתנגדים את עמדתם בטענות על הומור עדתי נמוך, בדיחות גזעניות וסטריאוטיפים מוקצנים המופיעים לאורך הסדרה. ואני בתמורה מצהירה: זו לא גזענות.
אם הגרוזיני יורד על הרומני, שעוקץ את המרוקאי שמתבדח על חשבון האשכנזי, זו לא גזענות, חבריי המכובדים. אלה חיים בקהילה, ממש כמו ש"שנות השמונים" מנסה להציג. בואו לא נתייפייף: הזכרו ברגע הזה שאתם מסיימים לצפות בפרק הראשון של "הישרדות" או "האח הגדול" ורוצים לדבר על המועמדים. שירים יד מי שלא מדבר על המשתתפים באופן הבא: "הערבי שישב עם השמאלנית וריכל על האתיופי?". וזו עוד הגרסה המעודנת. חלאס, אנחנו כולנו גזענים באותה המידה ולא, זה לא אומר שאנחנו שונאים אחד את השני. ולראייה, אפילו היוצרים בסדרה מראים שגם מי שהתכתש לאורך כל הפרק בסוף מאחד כוחות כדי להציל חיים. קהילה, כבר אמרתי.
אז לא, הגזענות לא מפריעה לי. לעומת זאת, איפה הנשים? מדובר באחת הסדרות הגבריות שהופיעו על המסך: לרוב הנשים אין מקצוע מובהק (ואם יש אז הוא בקושי מוזכר), כל ייעודן הוא להיות הנשים של הגברים הכריזמטיים ובמקרה הטוב - מישהו נלחם על ליבן, כי הן כל כך יפות ומתוקות, כמובן כשהן מדברות בעברית קלוקלת כמובן. למה? למה האישה היא זו שתתהה: "מה, יש ספארי באמריקה? חצופים, איך העתיקו מאיתנו" והגבר יהיה זה שיסביר מהי השתלת לב? לא ידעתי שהנשים המצליחות והמובילות שנמצאות כיום בשלהי העשור השישי או השביעי לחייהן היו בשנות השמונים בנות תמימות שלא הצליחו לעשות שום דבר מלבד לנזוף בילדים השובבים שלהן.
עם זאת, הסדרה מצטיינת בשני אלמנטים מרכזיים שמבדילים אותה מסדרות אחרות: ראשית, הקאסט המרשים שמורכב משחקנים ותיקים ומוכשרים כמו אוולין הגואל ועופר שכטר ולצידם שחקנים פחות מוכרים המגלמים דמויות צבעוניות ומעניינות בהומור ואינטליגנציה. שנית, היוצרים לא פוחדים לחלוש על זירת העדות, הסטיגמות והסטריאוטיפים שבסדרות אחרות כל כך חוששים לגעת בהם – גם כשידוע שהמחיר הוא מטר ביקורות שליליות. שאפו על האומץ.
אז נכון, ההומור בסדרה לא מתוחכם במיוחד: הדיאלוגים לא מספיק שנונים, לא מצאתי את עצמי נקרעת בשום סצנה וביטויים שבכוח חוזרים שוב ושוב כדי להיכנס ללקסיקון כמו "שאלוהים ייקח אותך" ממש לא מצחיקים אותי, ובעיקר ממאיסים את עצמם. אבל יודעים מה? אני מקבלת את זה. כי היוצרים של "שנות השמונים" לא מתיימרים לדבר לכולנו: הם פונים למי שגדל בפריפריה, למי שמכיר "ממוקה" (זו המילה הכי כייפית בעולם) מהקיוסק ליד ביתו וגם לצעירים שנקרעים מכל שטות ששלומי קוריאט מוציא מהפה.
אם ההומור 'לא לרמתכם', אם אתם מחכים להנחתות ולפאנצ'ים סטייל ליאור שליין ב"גב האומה", אתם יכולים להמשיך לזפזפ - לא תמצאו אותם ב"שנות השמונים". האחים אסייג, מצידם, ימשיכו לעמול על עוד שמונים עונות נוספות של הקומדיה לטובת המוני הצופים שנכבשו בקסמם של פרוספר, מרסל ו"ממוקה". הם אולי לא כוכבי הטלוויזיה הכי פוטוגנים, אבל מי צריך להיות פוטוגני כשאתה חלק מאחת הסדרות המצליחות כיום בישראל?