תחרויות בישול תמיד נראו לי כאח החורג של ז'אנר הריאליטי, מכיוון שתמונה וסאונד עוברים בטלוויזיה, אבל לא טעם וריח. אם ב"הכוכב הבא" הצופים יכולים להעיד בעצמם מי הזמר/ת ששר/ה הכי יפה, וב"נינג'ה ישראל" הם יכולים לראות במו עיניהם מי הכי מהיר והכי חזק, אזי בתכניות בישול/אפיה וכ'ו הם נתקלים בסוג של פרדוקס מובנה: הם אמורים להזדהות עם מתחרה כלשהוא, על סמך התוצרת שלו, מבלי שיש להם את האפשרות לשפוט בעצמם את טיבה של אותה תוצרת.
להבדיל מתכניות ריאליטי אחרות, הצופים פסיביים לגמרי ונאלצים להשאיר את השיפוט לאותם שפים שמשתתפים בצילומים ולסמוך על שיקול דעתם באופן בלעדי, משימה שנהפכת לקשה יותר, כאשר נתקלים בציטוט של מיכל אנסקי, שופטת "מאסטר שף", שאמרה פעם בגלי צה''ל (לאחר שנשאלה איך היא שופטת מנות לא כשרות, בזמן שהיא עצמה שומרת כשרות) ש"דיברו איתי רבנים. אני יכולה להכניס לפה ולא לבלוע".
אז, מילא, שאנחנו, הצופים, לא יכולים לאכול מהמנות, אבל שלפחות השופטים יעשו את זה כמו שצריך.
אמש צפיתי בגמר העונה הרביעית של "משחקי השף". אף שלא עקבתי באדיקות אחר התחרות, ולא היה לי מושג מי נחשב פייבוריט. עבודת הכתיבה, הבימוי והעריכה סימנו עבורי את אבישג לוי ככזאת שאמורה לנצח.
הדיבורים בקבוצתה של אבישג (שהורכבה מנשים בלבד) על "הכח הנשי", שמתחבר בעוצמה עם רוח התקופה, שהתחברו להרשעה של הארווי ויינשטיין, הטריגר הבולט של תנועת MeToo#, באונס, וההקדשה של המנה לאמא של אבישג (כשהמנה עצמה היא מחווה לסבתא, שהייתה ההשראה לה), ביום האם, לא הותירו אפשרות אחרת, זולת ניצחון.
בנוסף, קריאות ה"וואו, וואו, וואו" של השופטים (ספרתי שבע כאלה), שאמורות להיות תרגום מילולי של חוש הטעם, עבור הצופה בצד השני של המסך, חיזקו עוד יותר את הרגשתי שאבישג תסיים מנצחת.