הם לא מתוקים, קשה לתפוס מישהו מהם עם האחרון של גרוסמן, אבל "הבוזגלוס" מחליקה בגרון בלי לעצור במכשולים
קשה להגיד על בני משפחת בוזגלו שהם למשל “חמודים". אפשר לומר עליהם שפע דברים אחרים. למשל שהם רעשניים. שההומור שלהם שתי דרגות מתחת לרדוד. שאי אפשר להאשים מישהו מהם בכך שתפסו אותו בצילום עם האחרון של גרוסמן. ועל יעקב בוזגלו - נו, מה כבר אפשר לומר על יעקב בוזגלו.
ואף על פי כן ולמרות הכל זה עובד. עם או בלי פערים התנהגותיים ותרבותיים, "הבוזגלוס" מחליקה בגרון בלי להינגף במכשולים. יש מתח, יש דרמה (יסדרו למאור את מכבי חיפה או לא). יש טרטור מנוע בניוטרל כל הזמן (יעקב בוזגלו, אלא מה) - פעם אחר פעם קוצצים לבנאדם את כנפיו. בעלי קבוצות לא מוכנים לפגוש אותו. הנזק שהוא גורם לבנו מגיע למאות אלפי שקלים, ועדיין דבר מכל אלה לא מזיז את הבנאדם מעמדתו הבצורה שהוא אחת ממתנות האלוהים לגזע האנושי.
אבל מאור - במופע האנושי הנוגע ללב ביותר בסדרה - לא אומר ליעקב "לך, זוז הצדה, אתה גורם לי נזקים". מאור אינו יכול. וזה הרבה יותר מתחושת מחויבות עמוקה של בן לאביו שגידל וטיפח אותו. משהו שם, בשנים הארוכות ששני אלה על הדשא, ניתך ונצרף ביניהם, איזשהו קשר מעבר ללוגי, שבו מאור לא מעלה על דעתו את האפשרות להיות נפרד בעולם הזה מאביו הרעשני ומהחלטותיו.
ומרתק גם האופן שבו מקבלים שלושת האחים האחרים ללא עוררין, וגם האם, את היות מאור הבן המועדף בבירור ובגלוי בעיני האב. פסיכולוגים יכולים לעשות מטעמים מהמשפחה הזו, ובעצם יכולה לצמוח תועלת רבה ממפגש של יעקב עם אחד מבעלי המקצוע האלה. יהיה מרתק לראות את הפסיכולוג נמלט מהחדר בזעקות לעזרה.
"הבוזגלוס", עונה 4, ימי שני, יס COMEDY
***
"הקנוניה נגד אמריקה"
אין אקשן. אין דרמה. אף אחד לא שבר את הראש בהכנת הסדרה הזו. יש דקלום טקסטים המופיעים בספר. אז מי צריך את הסדרה. קראו את הספר
פיליפ רות', הפעם בקולו של ילד, מספר בספר - ובסדרה - על התבגרותו בעיר ניוארק בניו ג'רזי, בצלה של היסטוריה אלטרנטיבית שבה הטייס צ'רלס לינדברג, אנטישמי ידוע והגיבור הלאומי של אמריקה שהיה הראשון שחצה בטיסה ישירה את האוקיינוס האטלנטי, נבחר להיות נשיא ארצות הברית. הנשיא לינדברג מסרב להכניס את צבא ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, כורת בריתות עם היטלר ויפן, סוחף את אמריקה לכיוון הפאשיזם, והאנטישמיות כמובן מתעוררת גם בארץ החלום.
פיליפ רות' הסופר התייחס בספריו למוצאו היהודי כאל מרכיב ביוגרפי תרבותי ומעשיר, אבל את משקפת חוקר הטבע האנושי המופלאה שלו מיקד בדרך כלל בנפשו הסבוכה של האדם הלבן השבע, אובד הדרך, בן סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית. מבחינה זו “הקנוניה נגד אמריקה" שונה ממרבית ספריו בכך שהוא מרוכז פחות בנפתולי הנפש ויותר בהתנגחות ישירה בין המשפחה והאזרח היהודים לבין המולך האנטישמי.
ומה שאינו מתרחש בנפש ופשוט יותר להשגה ניתן בקלות יותר להסבה לסדרת טלוויזיה, ומבחינה זו, מבין ספריו של רות', “הקנוניה נגד אמריקה" הוא הבחירה הטובה להעלות על מסך. אלא שמכל בחינה אחרת הסדרה היא דלה ואפילו פחות מכך. היא מעוטרת בשפע מכוניות משנות ה־40, באנשים המאזינים למכשירי הרדיו הגדולים, ורק שנראה כי בזאת הסתיימו המזומנים בארנקם של המפיקים.
ניוארק הלוהטת, הנוטפת נהרות זיעה בקיץ, הקופאת בחורף, ניוארק המזוהמת בת ה־250 שנה על בתיה הממורטטים, המתקלפים, על מגרשי הגרוטאות שבה וחנויות היהודים, על צערה ועוניה, היא שלושה בתי תפאורת קרטון, עם רחובות ללא רבב - אפילו לכלוך מהמזבלה הקרובה לא טרחו להביא ולפזר.
שלושה סטטיסטים מוצבים ליד כל בית, ותפקידם הוא לצעוק, כשהמצלמה חולפת ליד, “לינדברג לינדברג", “רוזוולט רוזוולט", כדי להעיד על האווירה הלוהטת ברחובות. ככלל הצעקות מצויות בשפע בסדרה, כיאה לתקופה מתוחה. א' מתווכח עם ב', שצועק על ג', שבתורו זועם על א' ויוצא בזעם מהבית. לא לדאוג אם איבדתם את קצה חוט הוויכוח, הוא מצוי בספר אחד לאחד, צריך רק למצוא את העמוד הנכון. ומרוב צעקות “על המצב" לא ניתן ללמוד דבר על הדמויות - לא לחבב אותן, לא לכעוס, לא להיכנס לנעליהן ולקוות בשמן - אוסף של פלקטים שטוחים מתרוצצים על המסך, פוערים פה בתורם, מדקלמים טקסט ומפנים מקום לפלקטים הבאים אחריהם.
מדי פעם נוחת באיזה נמל תעופה ספיריט אוף סנט לואיס, מטוסו של לינדברג, ולינדברג עצמו מופיע על המסך בקטעי ארכיון מקוריים. איש מגיבורי הסדרה לא משובץ, למשל, בתעלול מחשב לתוך הסרטונים, כי ארנקו של המפיק כזכור התרוקן. אין פה אקשן. אין דרמה. אף אחד לא שבר את הראש בהכנת הסדרה הזו. יש דקלום טקסטים המופיעים בספר. אז מי צריך את הסדרה. קראו את הספר. או תראו סדרה אחרת.
"הקנוניה נגד אמריקה", הוט HBO, יס EDGE, סלקום TV