בביתו של התלוי

ביקורי האחרון אצל ד"ר זלניק, דקה לפני הקורונה, אמרתי לו שאני בקצה החבל. גם באנגלית זה נשמע לא סימפטי. הוא אחד האנשים היחידים שאני מדבר איתם, ומבלי שתכננתי נבע ממני מונולוג ארוך של ייאוש לאה ושקט. מכיוון שאשתי לשעבר הייתה פציינטית שלו, הוא מכיר את המקרה. זה היה ימים ספורים אחרי ששבתי מישראל. אמרתי לו שאני תלוי בין שני עולמות וששניהם לא באמת קוסמים לי. כאשר אמרתי את הדברים בקול, עברה בי צמרמורת. מגיל צעיר אני אומר וכותב מה שאני חושב, אבל הפעם זה היה קשה במיוחד.

ד"ר זלניק זיהה את המצוקה שלי, התקרב אליי עם הכיסא המתגלגל שלו והניח יד על ברכי. יש לו שטיק לרגעים כאלה. אם יכולתי להגשים משאלה אחת עבורך, מה היא הייתה? שאל. לא הייתי צריך לחשוב. אני לא יכול להיות יותר לבד, אמרתי. לא סיפרתי לו על הלילות שבהם אני הולך לישון בשכנוע פנימי עמוק שלא אתעורר. לא סיפרתי על השיתוק שלופת אותי חלק גדול מהזמן. לא סיפרתי שאני רואה את הזקיפים הקדומניים של חיי עוזבים את גופי בהתגנבות יחידים. כמו שיירת נמלים אטית אך נחושה שנמלטת מגיא ההריגה דרך הרווחים בפרקט. לא סיפרתי לו משום שלא הייתה נשארת לו ברירה אלא לאשפז אותי.

חלק ניכר מהזמן אני מצליח לא להתפרק מול זרים. אבל זלניק הפך עבורי למעין בן דוד רחוק שפוגשים רק בליל הסדר ואף אחד לא זוכר כיצד הוא שייך. אבל הביקור בישראל, החברים המעטים שפגשתי, הטיסות המייגעות ואווירת החמיצות - השאירו אותי חלש וחשוף. אני שנפטרתי ממשבר גיל העמידה כשהייתי בן 30, וגיל ביולוגי מעולם לא היה חלק מהמועקה שלי, הפכתי פתאום למישהו בין וולטר ברנן לברוס דרן. כל העניין של אזרח ותיק תפס אותי לא מוכן. זה קורה בעיקר לאנשים עם אוספים גדולים. כל הסרטים, הספרים והדיסקים שסידרתי כמו חיילים על מדפים ותכננתי להגיע אליהם בבוא העת והנה העת כבר כאן. אין לי למי להשאיר אותם. הפורמטים מתו ואינם מעניינים איש חוץ מכמה אספנים באי־ביי, ואני לא פיגורה כדי למכור חתיכות ממני באי־ביי, אף שזה הדבר הנכון לעשות. אין לי ספק שבכל פעם שאני יוצא ממנו, הופך זלניק את כיסא הטיפולים למיטה, חולץ נעליים, נשכב ומנסה להתאושש.

בביקורי בישראל פגשתי את הדי, חברי מכיתה ד' ברמת חן ומי שגרר אותי ליד חנה. הוא אחד מחבריי הטובים האחרונים. הדי אסף אותי מהמלון וישבנו במסעדה ערבית ביפו המשקיפה על הים. אני לא זוכר את האוכל, אבל הדי היה אפור, עגום, דעתו מוסחת, הוא לא היה ממש מרוכז בי, וזו לא תלונה. זה הדאיג אותי, אבל לא אמרתי מילה. חשבתי שהוא כועס על משהו. לילה אחד אחרי שחזרתי הביתה צלצל הטלפון. בשנים האחרונות אני מקבל לא מעט טלפונים בשעות רעות והם אף פעם לא בעניין פרס ישראל.

הדי. רציתי לספר לך שהיה לי התקף לב מסיבי, שלא תדאג, אמר. זו בדיוק מידת ההתחשבות שאני מצפה לה ממנו. הוא נהג במכונית. כאב חזק בחזה. הספיק לעצור ונשכב ליד המכונית. אמבולנס ללניאדו. כאב לא מרפה. מנות מורפיום. צנתור. בשיח ההיסטורי בינינו התפתח אצלנו מסיבות שונות יחס זהה למוות: אנחנו מוכנים אבל שיעבור מהר. אצל שנינו קו האופק חף למדי מריגושים עתידיים אבל היה לנו אחלה.

על השנים שבהן אני חי לבד בבית גדול וריק על החוף הארוך, הפרוע והמפורץ של מיין אני נותן לעצמי ציון גבוה. אין לזה תשתית הגיונית. זה לא חלק מתוכנית חומש. זה אפילו מטומטם למדי. כשהאבק של הפיגוע האינטימי בינינו שקע, ונעמי עזבה בבוז עמוק להמשיך להיות צודקת, האינסטינקט שלי היה לא יתפסוני חי. כלומר, לא אניח למיני זוטות לשנות את נתיב חיי בגילי המתקדם. אין לי כוח לעזוב וגם אינני יודע לאן. מאז אני מידרדר קוגניטיבית, מדבר לעצמי, שר עם פרסומות בטלוויזיה, עושה פרצופים, מסתובב בפיג'מה ומגיב בעיקר לקצרים חשמליים במוח. אני לא מכיר מישהו שהיה שורד בדידות כזאת, ובדיוק כאשר התחלתי לבדוק אותה ברצינות - פרצה הקורונה באמריקה.

לרגע קטן היה נדמה לי שאני מהגאונים החד־נושאיים הללו הצופים את העתיד דרך פריזמה שבורה וצרה. אני לא תמים, אבל מיין היא מדינה ענקית ודלילת אוכלוסייה, עם ערים מעטות ותושבים המפוזרים ברווחים גדולים איש מרעהו ונפגשים בעיקר בסופרמרקט. הקיום המיינרי מבוסס על האתוס של עצמאות אישית, בדלנות ואהבת טבע. בדיעבד חשבתי שזה היה גאוני לקנות כאן בית. אבל הלבד של אז אינו הלבד של היום. אפילו סטיבן קינג עובר בחורף לפלורידה. היום הוא דיבר בטלוויזיה והסביר את החלטתו להקדים את הוצאת ספרו החדש בשבועיים, כדי שלמבודדים בבתיהם יהיה
מה לקרוא. באותו יום יוצא גם ספרו החדש של ג'ון גרישם, וקינג הציע שימכרו את שני הספרים במחיר של ספר אחד. זה הראש שלו. הוא דיבר גם על ספרו " The 1979) "Stand), שבו נמחקת רוב האנושות במגיפה. אני אוהב להקשיב לו, אבל קשה לחיות לבד בבית שבו מתגורר כל הרשע המלהק את ספריו.

אולי פרח מזיכרוני, אבל איני זוכר רגע קולקטיבי מבעית כזה בחיי הבוגרים. הישיבה הקפואה מול הטלוויזיה. המעקב אחרי הנומרטור המתגלגל של הנדבקים והמתים. ההשערות, התחזיות, הציפיות, הטרגדיות האנושיות ובעיקר חוסר האונים. והכי חשוב: אני עדיין מנסה להבין כיצד אשרוד את החודשים האלה בלי לצאת לסופרמרקט.

ערכת הבדיקה הראשונה שפותחה והופצה לשימוש בפברואר על ידי ה־CDC הייתה לא תקינה. בחודש הראשון להתפרצות המגיפה באמריקה, כאשר מספר הנדבקים עמד על עשרות אלפים, נבדקו מאות אנשים בלבד. זה נתון קשה לעיכול, והוא יתפשט בראייה היסטורית כמו דיו מעט נובע על נייר עיתון. בעיתונות זכה הכישלון המהדהד הזה לכינוי "החטא הקדמון" של התגובה האמריקאית לקורונה. במקביל ל-CDC נחלצו מעבדות פרטיות לעזרה וייצרו ערכות חלופיות אך נקלעו למבוך הנפתל של ה־FDA ונתקעו בו.

עוד ידובר בצעדיו הכושלים של אחד המכונים הביולוגיים היוקרתיים בעולם וכיצד ניגפו רגליו במה שאמור היה להיות מוכן וידוע מראש: כלי דיאגנוסטי העונה על שאלה אלמנטרית וקריטית. אילו יצאה אמריקה לדרך עם בדיקות בהיקף ראוי, היה הופך המידע לנורת התרעה מהבהבת למערכת הרפואית כולה. הקריאות לעזרה, הדיונים הנואשים וזירת הקרב של הצוותים הרפואיים היו נראים אחרת. הדרישה למיגון אישי, מכונות הנשמה, מיטות וכיוצא באלה הייתה מקדימה בחודש.

התיאור יבש וענייני מדי מכדי להעביר את הטרגדיה במלואה, אבל מחסני החירום הפדרליים היו ריקים. הבית הלבן מכונה "עיירת רפאים של מיומנות רפואית", שזה "אין אף אחד בבית" בנימוס. באמצע פברואר עדיין כינה טראמפ את הקורונה, שהשתוללה בערך כמו המעורבות הרוסית בבחירות 2016 , "תרמית" וניסיון דמוקרטי לחבל בסיכוייו לקדנציה שנייה. מוקף בגיס החמישי של פוקס
שמגישי החדשות שם התחרו על גביע הטרלול, השקר והסחת הדעת, ניסה טראמפ לחנוק את הדיון במגיפה בטקטיקה האהובה עליו: להתעלם ממנה.

כאשר הוקם כוח המשימה בבית הלבן ומומחים כטוני פאוצ'י ודברה בירקס החלו להניח את נתוני המציאות האכזרית על שולחן הנשיא, הוא נראה לפתע מבוהל וחסר אונים. הוא המשיך עדיין למלמל את הרפליקות הרגילות שלו, להתנפל על התקשורת ולאתר אשמים וצ'ילבות בין המושלים שנטשו את נימוסי השולחן הרגילים שלהם בדרישה תוקפנית לציוד רפואי, אבל הניח למומחים לשים משפטי מפתח יעילים בפיו.

זאת לא הייתה היסטריה במובן המובהק. טראמפ אינו מחווט כאדם רגיל. מערך התגובות שלו הוא כשל קבלן שרגיל לדחות מעליו דיירים שקנו ממנו פנטהאוז בלי גג או שילמו על השכלה גבוהה באוניברסיטה שאינה קיימת. ככל שמספר המתים עלה, כך הפכה ברורה יותר הטרגדיה שהציבה ברגע ההיסטורי המאתגר והאכזרי מישהו שכה לא כשיר למשימה. גם ברגעים הקשים ביותר שטרם הגיעו לקרשנדו הגדול על פי המומחים, לא ענה הנשיא על הצורך של אמריקה להיות מסוגלת להניח את ראשה הסחרחר בחיקו של אבי האומה כדי שהלה ימלמל ניחומים וחיזוקים באוזנה.

טראמפ עדיין לא מצא את הקול הפנימי כדי להביע צער אמיתי על המתים והנאבקים על חייהם, ואין לו המנעד הרגשי לספק מענה לתחושות הקשות הנושבות לעברו. בשבת שעברה, ביום שבמהלכו איים להטיל הסגר מוחלט על ניו יורק וערים אחרות והתקרב באופן מסוכן לסוג של מרי אזרחי, הוא הזדרז לנורפוק, וירג'יניה, להיפרד מספינת בית החולים של חיל הים שיצאה לכיוון ניו יורק, שם הצדיע לצוות שניצב על הסיפון.

עד כמה החמיצה אמריקה את הרגע? ב-28 בינואר התחננה לוצ'אנה בוריו, שהייתה בכוח המשימה למלחמה במגיפות שהקים אובמה בבית הלבן טראמפ פירק ב־ 2018:  "יש לפעול עכשיו כדי למנוע מגיפה באמריקה". בהיבט הפרקטי היא המליצה לעבוד עם המגזר הפרטי כדי לפתח ערכות בדיקה, מסקנה שהבית הלבן הגיע אליה שישה שבועות לאחר מכן ואחרי הכישלון של ה-CDC. רון קליין, שתיאם ב-2014 את ההיערכות האמריקאית לאבולה, מכנה את וושינגטון "ללא הגאים, עיוורת, ישנונית ולא מתואמת". לטענתו הייתה התגובה האמריקאית לקורונה גרועה בהרבה מהחשש הכבד ביותר של כל המומחים.

התחזיות המספריות נעות כדרכן בין שני קצוות. המודל של אוניברסיטת וושינגטון צופה שהגל הראשון של הקורונה ידעך בסוף הקיץ וכי מספר המתים באמריקה יהיה בין  38 אלף ל־ 162 אלף. ניל פרגוסון, אחד האפידימיולוגים המובילים בעולם מהאימפריאל קולג' בלונדון, פסימי יותר: הוא צופה 510 אלף מקרי מוות באנגליה ו-2.2 מיליון באמריקה, אם השתיים הללו לא ינקטו את הצעדים הדרסטיים והחמורים ביותר להצרת תנועת המגיפה. ד"ר אנתוני פאוצ'י, המומחה השקול והמבוגר האחראי בבית הלבן שמצליח לבלום את רוב היוזמות הקפריזיות והלא אחראיות של טראמפ ומבהיר לו את חומרת המצב, העריך הבוקר שבין 100 אלף ל־ 200 אלף אמריקאים ימותו מקורונה.

ביל גייטס, המושקע בלימוד מגיפות ומממן מחקרים לבלום אותן, אמר השבוע כי מבלי שאמריקה תטיל על עצמה הסגר מוחלט של שמונה שבועות, אין לו כל דרך להעריך את המחיר שתשלם בחיי אדם. זו הייתה המלצה שאף אחד אינו מתכוון לאמץ. בעיקר משום שהיא תשמיד את הכלכלה האמריקאית, וטראמפ גורס שאמריקה היא אומה ש"נועדה לעבוד". באחת הפגישות הקריטיות
במו"מ הקשוח על חבילת הסיוע שנחתמה השבוע, היו מנהיגת הרוב הדמוקרטי ננסי פלוסי ושר האוצר באותו חדר. פלוסי פתחה את הפגישה בתפילה קצרה. בתגובה ביקש מנוצ'ין לצטט נתונים מהבורסה.

הקורונה תגבה מחירים אלימים, מרסקים ובלתי סבירים בתחומי חיים שונים; היא הפיגוע האלים ביותר באמריקה מאז  11.9, שהתרחש בניו יורק ואמריקה צפתה בו בשיברון לב ממרחק בטוח וגם זכתה לנקמה האופיינית לתפיסת עולמה עם חיסולו של אוסמה בן לאדן באבוטאבאד. והיא תפסה את אמריקה בשיאו של עידן שאנן, גבה לב, יהיר ומנותק מהעולם, תוצאה ישירה של האיש בבית הלבן המשנן כבר שלוש וחצי שנים "להחזיר את אמריקה לגדולתה". הקורונה לועגת לבדלנות האמריקאית, שזה בקליפת אגוז מה שמוציא את טראמפ מדעתו. כאשר תעבור או תרפה לתקופת מה, היא תשאיר אחריה אדמה חרוכה: כלכלה מרוסקת. ענפים חיוניים כמו מסעדנות ומלונאות שצריך יהיה להקים מחדש. משפחות שכולות. מחלימים בבריאות חלקית. אימה קיומית ארוכת טווח לדור שלא פחד מכלום. ובעיקר פוסט־טראומה קשה ביותר אצל אזרחים שהיו סגורים זמן רב מחוץ לחייהם וספונים בבתיהם תחת הנחיות דרקוניות לבידוד ושמירת מרחק מיקיריהם.

אני מכיר את ההומור. איזה כיף להיות סגור בבית עם המשפחה, אבל אחרי שבוע זה הופך לסכנת נפשות. התלונות נשמעות בשוליים, אבל הן נעות למרכז ומצטרפות לכדי דיון אמיתי ולא משעשע בהשפעה ארוכת הטווח של אנשים הנמצאים בבידוד מוחלט פרק זמן בלתי סביר ובעיקר מנוגד לשגרת החיים שלהם. זה "אלינור ריגבי", כל האנשים הבודדים ולאן הם שייכים, כפול מיליונים. ובין המיליונים האלה יש מי שחיים לבד גם בימים כתיקונם. הדיון מתקיים באמצעות טקסטים אישיים. יש לו ביטוי ברשתות החברתיות. אין יום שבו לא מתפרסם בעיתון צילום של אדם בודד ונוגה המשקיף מהחלון לרחוב הריק. לפעמים יש לידו חתול. וכמו כל מושג אנושי אחר, זה גורם לטראמפ להתקפי זעם.

באחד התדריכים בבית הלבן שאל אותו פיטר אלכסנדר, כתב של NBC: "מה יש לך לומר לאמריקאים הצופים בך כעת ומפחדים?". בעיניי זו הייתה השאלה הכי אלמנטרית בעולם ויפה שנשאלה. טראמפ הגיב כמו מי שחטף סכין בגב. "אני אומר שאתה עיתונאי גרוע, זה מה שאני אומר. אני חושב שזו שאלה מרושעת, ואני חושב שזה איתות רע לעם האמריקאי".

אבל לא כולם טראמפ. ראש עיריית לוס אנג'לס, אריק גארסטי, אמר, "אני יודע שיש הרבה בכי, וזה בסדר לבכות. אני יודע שיש פחד, וזה בסדר לפחד". אנדרו קואמו, מושל ניו יורק, שגייס כבר  10,000 פסיכולוגים ופסיכיאטרים להתמודד עם המצב, אמר "שיש תופעות פסיכולוגיות וחברתיות ממשיות האופייניות למצבים קשים. אנשים מתמודדים עם רגשות כשם שהם מתמודדים עם קשיים כלכליים. אנחנו רוצים להתחיל לטפל בזה".

הנתונים הסטטיסטיים היו מוכרים לי עוד מלפני הקורונה. בדידות מעלה את שיעור התמותה המוקדמת ב-26%. בידוד חברתי מעלה את שיעור התמותה המוקדמת ב-29%, וחיים לבד - ב-32%, ללא קשר למין, תרבות ומקום. לא פחות חמור: בדידות מעלה את הסיכון לדמנציה ב-30%. לצורך לדבר עם מישהו, לגעת ולחבק אותו, לזוגיות ולמשפחה, יש סימוכין ברפואה. מי שחי לבד מת לבד ומהר. ככל שהקורונה תימשך יותר, כך יעלה מספר הלוקים בתסמונת פוסט־טראומטית (PTSD), כמו אצל חיילים השבים משדה קרב. אלה נתונים מבהילים, שלכאורה מוקדם עדיין להתייחס
אליהם. אי אפשר לשחרר תושבים מבתיהם בניו יורק ולוותר על כללי הזהירות בשל החשש להשפעות ארוכות טווח.

חיים לבד זהים לעישון של 15 סיגריות ביום. מביאים למחלות לב, שבץ מוחי, השמנת יתר, שיטיון, מצב רוח רע, דיכאון, עניין מועט בפעילות מהנה, בעיות ריכוז, תחושת אשמה, אנרגיה נמוכה, אינסומניה וחוסר תיאבון. ד"ר יובל נריה הוא ראש יחידת הטראומה והתסמונת הפוסט־טראומטית שבמכון הפסיכיאטרי של ניו יורק ופרופסור לפסיכולוגיה במרכז הרפואי באוניברסיטת קולומביה. נריה אומר ש"סדר הגודל של המגיפה כאירוע טראומטי הוא כמעט מעבר ליכולת ההבנה שלנו".

לשיטתו, 11.9, התקפות טרור ואפילו מלחמת העולם השנייה אינן השוואות מספקות, מכיוון שהחרדה שהאירועים ההם גרמו הייתה מוגבלת גיאוגרפית בשעה שלקורונה "אין גבולות. אחרי 11.9 הייתה לנו אינדיקציה ראשונה לכך שגם אנשים שלא היו חשופים ישירות לפיגוע, אבל ישבו שעות ארוכות מול הטלוויזיה ומסכים אחרים, היו בסיכון גבוה של פסיכו־פתולוגיה, כולל PTSD, דיכאון וחרדה". נריה חושב שעל פי ההיקף הגלובלי של הקורונה, סביר להניח שמיליוני אנשים יהיו זקוקים לתמיכה פסיכולוגית. "אני מקווה שנהיה ערוכים ליום הזה. אנשים יהיו זקוקים לנו".

על פי כל האומדנים, אנחנו בערך בשליש הראשון של הבידוד החברתי, אלא אם טראמפ יחליט שנמאס לו והוא פותח את אמריקה. וזה לפני שדיברנו על הבחירות בנובמבר, אם בכלל ואיך מצביעים. תסריטים רבים כוללים את הקיץ. לפחות את הזהירות המתבקשת עם שוך הסערה. יש סבירות לא נמוכה לשרוד את הקורונה. גם במיין. להיות לבד אני יודע, אף על פי שאני שומע את התפרים נפרמים. עכשיו כבר מאוחר לי לחבק משהו. אולי אחרי המגיפה.