גם ג'ורדניסטים מנוסים ימצאו בסדרה הנהדרת קטעי וידיאו שלא שודרו, ראיונות שבהם מתבטאים בכירי הקבוצה בפתיחות, מבט פנים נדיר שאפשרה שיקגו לצוות הצילום - ללקק את האצבעות

היה לי מעט המזל להיוולד בזמן שאפשר לי לצפות בטלוויזיה במרבית שנות הקריירה הבוגרת של מייקל ג'ורדן. לא היה לי המזל להיוולד בשיקגו, לרכוש מדי שנה מינוי למשחקי הבולס ולראות את הפלא מתרחש ממש מול עיניי. מייקל ג'ורדן היה פלא. האירוע הקרוב ביותר לנס שראיתי בחיי. אני לא מתכוון להוסיף כאן למיליוני הסופרלטיבים שנשפכו על האיש לאורך שנים ברחבי העולם, אלא רק את המעט ההכרחי. למשל שהאיש היה גאון. חברו בו תכונות כמו שלא חברו בכל ספורטאי לפני כן ובכל ספורטאי מאז פרישתו ועד היום. הוא היה גאון כמו שאחרים בתחומים אחרים -

שבהם נזקקו לתכונות שונות - היו גאונים. עולם הספורט כורע בפני מייקל ג'ורדן כמו שפיזיקאים ממלמלים בחרדת קודש את השם איינשטיין. ושוב אני שמח שזכיתי לצפות בטלוויזיה במאות משחקים שבהם שיחק, ובמספר הפעמים הצנוע שנסעתי לשיקגו כדי לצפות בו בשר ודם.
ג'ורדן עשה אותי מעריץ. כמו אותה נערה בת 16 הצווחת למרגלות הבמה שעליה שרה, נגיד, ליידי גאגא, כך גם אני הייתי מייחל להיות זבוב על הקיר - לא חשוב איזה קיר: בבית, בחדר ההלבשה, באולם האימונים של שיקגו - כדי לראות מקרוב את האליל, לא רק על המגרש אלא גם בזירות האחרות, ולצווח בהתרגשות מול לורד גאגא שלי.

“הריקוד האחרון" מאפשרת לאוהדי ג'ורדן להיות הזבוב על הקיר. מלכתחילה אמורה הייתה הסדרה לתאר את שנת האליפות האחרונה - השישית במספר בשמונה שנים - של שיקגו בעונת 98'/97'. במהירות הפכה הסדרה לתיעוד הקריירה, מילדות ועד הלום, של האיש שבלעדיו לא הייתה שיקגו זוכה אפילו בגביע גלידה.  

אני לא זוכר סדרה שאנשים ספרו ימים לעלייתה לשידור כמו “הריקוד האחרון". ולמי שעוד לא צפה, שני פרקיה הראשונים של הסדרה מצדיקים כל רגע של ציפייה. גם ג'ורדניסטים מנוסים ימצאו בה בכל רגע מידע חדש וקטעי וידיאו שלא שודרו, ראיונות שבהם מתבטאים בכירי הקבוצה בפתיחות לא רגילה, מבט פנים נדיר שאפשרה שיקגו לצוות הצילום - ללקק את האצבעות.

זה לא עוד סרט על מייקל ג'ורדן, אחד מני מי יודע כמה שנעשו עליו. זהו מבט מקיף, חודר, נמנע מקלישאות, זוכה לשיתוף פעולה יוצא דופן. אנחנו מכירים רבים מהמרואיינים בו. ראינו אותם אז, לפני שנים רבות על המגרש, על הספסל, ביציעים. זה ג'ון פקסון? תראו את השיבה בשיער. וביל וינינגטון קירח לגמרי. ואת בארקלי בחיים לא הייתי מזהה ברחוב. גם את יואינג - טוב, אולי רק בגלל הגובה. ורק ג'ורדן נראה אותו דבר. אולי העלה עוד קילו או שניים, אבל אפשר בקלות לדמיין אותו קם הרגע מהכיסא ומטביע בריחוף מקו העונשין. לגעת שוב בגדולה הזו, להתרגש וללקק את האצבעות.

"הריקוד האחרון", נטפליקס