"ליליהאמר", נטפליקס
אפשר להניח שזה קרה ככה: הכל היה מוכן לתחילת הצילומים, הסטים, השחקנים, האוכל, ואז בלילה שלפני ההתחלה נזכר מישהו בבהלה ששכחו דבר אחד: לכתוב תסריט. אז הוא תפס איזה ילד שעבר ברחוב ואמר לו: בוא'נה, ג'ינג'י, שב תכתוב לי עד הבוקר סדרה על מאפיונר אמריקאי שפורש לחיים שלווים בעיירה נורווגית מושלמת ומשתמש לפעמים במיומנויות המיוחדות שצבר בחייו הקודמים באמריקה. לא חשוב האיכות. בעצם תכתוב גם אה בה ציגלה מה, אני אביא שחקן כל כך טוב ונסתדר.
וככה יצא. הג'ינג'י - שגם ככה כנראה לא היה מהתלמידים המצטיינים בכיתה, אחרת מה יש לו לחפש בשעה מאוחרת בחוץ - כתב עד הבוקר את התסריט, המישהו הצליח איכשהו לשכנע את סטיבן ואן זאנדט - הוא סיל, יועצו של טוני סופרנו - להצטרף להפקה הצולעת, ומכאן ואילך התנהל קרב על הסט: מצד אחד התסריט הצולע, הרדוד, הצפוי מראש של הג'ינג'י, מול הנוכחות הנהדרת של סיל מול המצלמה. איזה כיף לראות אותו. כמה געגועים. אליו. אל טוני. והזיכרונות הנפלאים של הדם שנשפך.
אז לפעמים סיל מנצח את התסריט. גם השורות המטופשות שהונחו בפיו נמוגות מפני ראשו הכפוף והשפה התחתונה המשורבבת קדימה, ופוזת הגנגסטר שמפתיעה/מרעידה את הלבנבנים במדינה הנורדית המושלגת. אבל בדרך כלל הג'ינג'י מנצח. "ליליהאמר" היא סדרה מספיק רעה כדי לנצח את הטובים. אנחנו בישראל הרי יודעים את זה.
"העזנו לחלום", ימים ב', ג' ומוצ"ש 16.5, כאן 11
כמה פעמים אפשר לומר “היה גדול"? או “אני לא מאמינה!"? או “זאת ההפקה הגדולה ביותר שהתמודדנו איתה"? אירוויזיון 2019 כנראה באמת היה גדול. אבל אחרי הפעם העשירית שצועקים שהיה גדול, הסדרה עליו מתחילה להיות מייגעת. הרעיון לעקוב אחרי ההכנות לאירוויזיון לאורך השנה שקדמה לו הוא חכם, אבל כשהמצלמה לא תופסת חומר אלא רק את אותן צרחות של נטע ברזילי ואת אותן פנים מודאגות של במאים ומפיקים, יוצא שהתוצאה רדודה, מעוקרת מרגש, אומנם ערוכה באופן מלוטש, אבל כשאין חומר, לא יעזור כמה פוליש עשו עליה. אין חגיגה, אין עוגה, יש תרדמה. חבל על הזמן. אפשר לדלג.
בקצרה
נפלה עטרת ראשנו. ג'רי סטילר, אבא של ג'ורג' ב"סיינפלד", מת השבוע בגיל 92. בשבוע שעבר מת סם לויד, שיצר את הבובה של איליין. רק שלא ייגעו בקרמר.
הסדרה על מייקל ג'ורדן ממשיכה להיות מופת של סדרות דוקו. מי שלא ראה, שירוץ. שלא ייגמר לעולם.