במדרון, נטפליקס
הייתה לכדורגלן הצרפתי הענק אריק קאנטונה קריירה נהדרת, אבל יותר מכל השנים בהן שיחק והשערים הרבים שהבקיע הוא ייזכר בגלל בעיטה אחת - ב-25 בינואר 1995, במשחק במדי מנצ’סטר יונייטד, הורחק קאנטונה שהיה ידוע במזגו הפרוע בגלל בעיטה בלי כדור בשחקן קריסטל פאלאס. בדרך לחדרי ההלבשה זרק לו אוהד פאלאס איזו מילה שקאנטונה הרותח לא אהב, ובלי לחשוב פעמיים זינק הצרפתי על האוהד ומהאוויר שיגר באוהד בעיטה בסגנון קונג פו.
שנתיים מאוחר יותר, בגיל 31, פרש קאנטונה הנהדר מכדורגל ויצא לכמה קריירות חדשות - עסקים, אימון וגם משחק בקולנוע. ב"במדרון", הסדרה החדשה שעלתה בנטפליקס בימים אלה, משחק קאנטונה בתפקיד הראשי (שמה המקורי של הסדרה, אגב, הוא INHUMAN RESOURCES - “משאבים לא אנושיים" בתרגום ישיר) בתפקיד אלן דלאמבר, מנהל כוח אדם מובטל כבר שש שנים, המקבל הצעת עבודה בתפקיד בכיר להפתיע בחברת ענק, מגלה כי הוא רק כלי קטן במזימה גדולה ותיכף יושלך הצידה וייאלץ להילחם על חירותו ועל משפחתו.
יוצרי הסדרה לא היו יכולים לבחור מישהו טוב מקאנטונה לתפקיד. קאנטונה נולד להיות אלן דלאמבר. דלאמבר רותח מזעם על הפינה שהחיים דחקו אותו אליה. מתפקיד מנהל אחראי ובכיר הוא הופך למי שחי מדמי אבטלה ומעבודת לילה משפילה כמחסנאי שהוא מתבייש לספר עליה אפילו לאשתו. דירתו הקטנה מתפוררת והוא אינו מצליח לשלם את המשכנתא עליה. התשלומים לרשויות - חשמל, מים וכיוצא בזה - הולכים ונערמים.
הוא רותח מזעם, ומעל כל ניצבת אישיותו הבעייתית ממילא: אדם שהאלימות מפעפעת בתוכו תמיד, שתמיד נמצא על סף התפרצות, והרי כאן קאנטונה אף לא צריך למתוח את כישורי המשחק שלו: רק זכרו את בעיטת הקונג פו לאותו אוהד קריסטל פאלאס האומלל. היו עוד שפע בעיטות כאלה. הבעיטות הללו היו בתוך קאנטונה תמיד. כל מה שנדרש ממנו בסדרה הוא לשחרר את הרסן שבתוכו ולהביא אותן למציאות מול המצלמה.
וקאנטונה עושה זאת היטב. בעצם הרבה יותר מהיטב. הוא מתפרץ, וצועק, וכשהתסריט מצווה גם בועט: צפייה בסדרה מעוררת בצופה אי נוחות. לעתים קרובות גם גורמת לו להתפתל על הכיסא. דלאמבר, גם ביחס לנסיבות חייו הקשות, הוא אדם פרוע, פרא מבוית בקושי, והיכולת של קאנטונה להוציא מעצמו שוב ושוב את התכונות הללו בלי מאמץ ניכר, מסבירה לא מעט את היותו שחקן כדורגל חם מזג ופרוע על המגרש לאורך כל הקריירה שלו.
יוצרי “במדרון" מסתערים בחדווה, כדרך היוצרים הצרפתים, על התכונות הללו של דלאמבר. הם מתבוססים שוב ושוב, עד יגע, באלימות של האיש, ומזניחים לא מעט את העלילה וזה חבל. די נמאס בשלב מסוים לראות את דלאמבר שואג על מישהו או על משהו שמדליק את הפתיל הקצר שלו. האמריקאים היו עושים את זה טוב יותר. הם היו מרגישים שבן אדם צועק בלי הפסקה ובעצמו מרמה את בני משפחתו, לא יכול להתחבב על הצופים, וב"במדרון" אין מישהו לחבב אותו. אפשר להזדהות עם האדם הנטחן תחת גלגלי הקפיטליזם האכזר אבל קשה להיות בעדו. בהחלט היה צורך ביד אמריקאית שתעשה קצת סדר בסדרה הזו, תהפוך את הרעים לרעים יותר ואת הטובים לפחות מעצבנים.
“במדרון" מסתיימת כמו רבות מהסדרות עם פתח לעונה נוספת. אני באופן אישי לא אתגעגע לאלן דלאמבר. הרי בעצם למה התכנסנו מול הטלוויזיה כאן? בטוח לא כדי שיספרו לנו שהמציאות רבת רבדים. הבו לנו בידור פשוט. לא את אריק קאנטונה חמום המוח שבועט שוב ושוב בבחור אנגלי נחמד וקצת טמבל.