דברים מפחידים בסדר עולה: להיתקע במעלית, לצאת לחל"ת בעקבות הקורונה, להעמיד להדחה את ליטל סמדג'ה. אין ברירה, מישהו חייב להודות בזה. להעמיד להדחה את ליטל סמדג'ה זה משהו שלא ניתן לפקפק בהשלכותיו. עם הגזירה הזו נאלצת אלינה להתמודד בפרק מרובה טוויסטים (אמיתיים, לשם שינוי) שאת סופו נזכה כמובן לראות רק הערב. אבל רגע לפני, חוזרים להתחלה.
בוקר טוב עידן חביב, ברוך הבא ל"הישרדות". כלומר, נכון שעידן השתתף גם בעונה השנייה של הפורמט, אי שם בעשור הקודם, אבל תודו שהשהות שלו באי דמתה יותר להשתתפות של מועמד באקס פקטור ופחות של שורד. כעת, כשבריתו מצומצמת מתמיד והבוזגלוס שמחים מתמיד – הוא התעורר. אולי זה מאוחר מדי?
השבט המאוחד מגיע מוכן למשימה, אך מופתע לראות את אילנה אביטל (אם אשמע עוד פעם אחת את גיא זוארץ אומר "אילנה אביקתל" אני אשלח אותו לביקתל לתקופה לא מוגדרת), שכמובן שבה להילחם על מקומה. הקונספט אותו קונספט – היא בוחרת שורד להילחם מולו. אם תנצח, תגיע למועצה ותצביע במקומו אך אם תפסיד, תגיע למועצה – כמושבעת. היא בוחרת בישראל, סתם, בבני, למשימה שלא מצריכה דבר מלבד סבלנות וקואורדינציה בסיסית, ומביסה אותו מבלי להתאמץ.
הפעם, השבט בכלל לא התאפק למראה הכישלון החורץ של בני: אם בהתחלה הריכולים עליו היו מול המצלמה בלבד (האשתאג אלה איילון), הפעם – כל השבט, כולל המנחה חסר הפאסון, לגלג וצחק על בני מתחילתה ועד תומה של המשימה. לרגעים זה הרגיש כמו הילד בכיתה שמגיע אחרון בכל ריצה, כשהמקובלים מצביעים עליו ונקרעים. אלמלא היה בני ממנף את ההפסדים הצרופים לבדיחות על חשבונו, שמזכירות שכאשר הוא לא עייף ומיוזע – הוא סטנדאפיסט, זו לגמרי הייתה עשויה להיות סצנה עצובה שמהווה אייטם מרכזי בנושא החרמות ב"הצינור". כן, לעתים באמת נראה כי בני עושה כל שביכולתו כדי להפסיד – אבל אותי זה לא מצחיק, זה בעיקר מרגיז. פתאום מצאתי את עצמי מתגעגעת לסמיון, אתם קולטים? הוא לפחות לקח את המשימות ברצינות.
בהמשך, מלכת הבקתה מזמנת את עידן לשיחה (לנצח המפגש הזה יזכיר לי יום הורים בחטיבת ביניים) ושם אנחנו מגלים שלמרות שישראל וליטל מלקקים לה בלי סוף, אילנה לא מסתנוורת ומצהירה אמונים לג'רביז. פרס נובל מישהו? איזו הקלה, פתאום יש אור במנהרת הבוזגלוס. בתמורה, היא מבקשת להדיח את ליטל – שכן במידה ואכן תודח, תילחם מולה על תואר המלכה ובואו, היא הסיכוי היחיד שלה כרגע לשמור על הכס. הלא בשנייה שישראל מודח, הוא רק נוהם לעבר אילנה והיא שבה שבה שבה לים. מהלך חכם, אביקתל (לא מאמינה שנפלתי לזה), לפחות לכרגע.
אמש, צפינו ברגע שחיכיתי לו כמעט כמו שחיכיתי שיכריזו על פתיחת המסעדות מחדש. אלינה מבינה לאן היא הגיעה. פתאום, היא קלטה מי בני הברית שלה: מי שלא יכולים לסיים יום אם לא קיללו, הרימו את הקול או סתם הקטינו מישהו אחר. התובנה הזו מכה בה כמו רעם ביום בהיר (איפה היית עד עכשיו?), וכאן נכנס לתמונה האביר חסר החולצה עם קול הפעמונים – מיסטר חביב. ברגישות ששמורה לזמיר הכריזמטי, הוא עט עליה ברגע של משבר ושובה אותה עם דיבורים לקוניים על רגשות, חוויות וחיבור נשמות והאמת? נראה שהיא נלכדת ברשת. האמנם?
לאחר משימת חסינות לא מאוד מותחת, אסי מנצח ומוכיח, פעם נוספת, כי הוא בין הבודדים באי שיש להם את השילוב של כוח ומוח – מה שללא ספק מקנה מקום בגמר. בתום המשימה, עידן חוזר עם בשורת ההדחה של ליטל לאלינה, שמיד נרתעת (ובצדק, הייתי מדיחה את אמא שלי לפני שהייתי כותבת את השם של ליטל על הפתק). חיוך, ליטוף, ואמירה מלאת עומק של "זה המשחק" מצליחים לשכנע אותה, לפחות לבינתיים, לא לפני שנזכה לכמה סצנות דרמטיות על הבגידה בחברה (מה תגיד עדי ביטי?) מהסגנון שלומדים ביורם לוינשטיין בשיעור 'טרגדיות מול מצלמה'. וכך, בחוסר וודאות משווע, אנחנו מגיעים למועצת שבט שסופה לא ידוע אך עם המון תקוות שהפעם, לראשונה, אלינה לא תאכזב אותנו.
אז מי תודח? גברת ג'רבי או הגבירה סמדג'ה? ומה אלינה תבחר לעשות? נדע היום. בכל מקרה, עצה ממני: חפשו את השכפ"צ הקרוב לביתכם. רגוע – לא הולך להיות במועצת השבט הקרובה.