גלית גוטמן חוזרת בעוד פרק בסדרת "בגובה העיניים", הפעם גוטמן מנסה להבין מה מניע נשים להקים משפחה עם אסירים, פושעים, פורעי חוק. גוטמן תבלה את רוב התוכנית בעובדה הזאת, תזכיר לנו שוב ושוב שהנשים הללו נשואות לעבריינים. גוטמן לא מדברת בגובה העיניים, היא מדברת קילומטרים מעל המרואיינות. אין ניסיון להכלה או הבנה אמיתית, גוטמן תוקפת ומנסה ללחוץ על כפתורים רגישים. זה שיח חרשים, סיפור של קצפת פוגשת זפת.
שלושה סיפורים הוצגו בפרק, אחד מהם כבר סופר לפני מספר שנים, סיפורן של ליאת ונטלי בנישתי. סיפור האהבה המיוחד הזה התחיל כאשר נטלי דקרה את האקסית שלה ונכנסה לכלא, שם מצאה את האהבה החדשה שלה, ליאת, הסוהרת שלה. ליאת מספרת על האיסור להיות בקשר עם האסירות וגלית מנסה לחמם את האווירה: "זה מאוד מפחיד המצב שאת נמצאת בו".
ליאת לא מפחדת. "ומה אם את תגידי משהו לא במקום? את לא מפחדת שזה יחזור על עצמו?". גוטמן ממשיכה ללחוץ ללא הצלחה. הלב של ליאת החליט, בדומה לה, שאר הנשים מעידות על עדינות כלפיהן מצד העבריין, מהולה בהכחשה ומשיכה בלתי נמנעת לכח ההרסני.
גוטמן נפעמת ומזדעזעת כל פעם מחדש כאשר האישה מולה מספרת שבעלה עוסק בפלילים. עיניה נפקחות לרווחה, ממש לא בגובה העיניים. למי גוטמן מפנה את המבט המזועזע? לא לאישה שמולה אלא אלינו הצופים, להזכיר לנו שזה נוראי, שלא נשכח לרגע שמדובר כאן על אנשים רעים. זו מהות הפרק, ההתעסקות בצהוב, בזוהר של הפשע, אין ניסיון לעומק, הפרק עובר מאישה לאישה בלי אף מסקנה.
המוסר הכפול קשה לעיכול, גלית מנסה להבין למה הנשים בוחרות בעבריינים, "למה זה נראה לך נורמלי?", גוטמן חוקרת, אבל התשובות שטחיות. אין כאן הבנה או סקרנות אמיתית. לעיתים השאלות של גוטמן קשות, אבל ללא עומק, היא שואלת מתוך רצון לטלטל אותנו, הצופים, ולא מתוך רצון להבין. הדבר מתבהר מהר כשמבינים שכל השיח הוא סביב העבריינות והפושע. צורם החוסר בסיפורן של נשות האסירים. מבחינת הדוקו, החיים שלהן התחילו מהרגע שהן פגשו את העבריין. הן משמשות תפאורה לעולם הפשע. הן חלון שדרכו אנו מציצים פנימה לעולם הפשע. חלון שלפי גוטמן גם הוא עם סורגים.
הנושא מעניין וכל הכבוד לגוטמן שבחרה לסקר אותו. הייתי שמח לשמוע ולראות עוד, אלו אנשים מעניינים עם סיפורים מורכבים אשר דורשים בחינה יותר מעמיקה. גוטמן לא מנסה לענות על השאלה שהיא מציגה, מה מניע את הנשים הללו, מה מסתתר מאחורי הרצון לתקן ולשנות את הפושע? האם נמר יכול להפוך חברבורותיו? או ליתר דיוק, האם אשתו יכולה להפוך לו אותם?
הדוקו מסתיים ללא סיכום, ללא מסר, ללא מסקנה. מלבד דעתה הברורה של גוטמן שזה לא נורמלי להתחתן עם עבריין. כמה שזה קשה להודות, יש שיקום לעבריינים, יש כאב שמסתתר מאחורי הפשיעה ולפעמים אהבה כן יכולה לנצח. אבל לא במציאות של גוטמן וזה כואב לראות.