בשבוע האחרון עוסק "הרחוב הספורטיבי" בשאלה חשובה: האם קפטן נבחרת ישראל בכדורגל, ביבראס נאתכו, ראוי לכהן בתפקיד, על אף העובדה שאינו שר את ההמנון הלאומי? נאתכו, אחד השחקנים האיכותיים של הכדורגל הישראלי בעשור האחרון, הוא צ'רקסי, וככזה, באופן טבעי, אינו יכול להזדהות עם המילים "נפש יהודי הומיה".
המראיין הלאומי ויקיר מחנה השמאל החדש, אייל ברקוביץ', הצית את הסוגיה מחדש בשבוע שעבר, כשבראיון עם גיא פלג בחדשות 12 חזר על אמירות ישנות שלו, לפיהן הקפטן "חייב לשיר את ההמנון", ולפיכך חייב להיות יהודי. פלג ניסה להתעמת איתו והסביר שבהצבת התנאי הזה הוא בונה תקרת זכוכית מעל ראשו של ציבור ענק של ישראלים לא-יהודים צעירים, החולמים להצטיין בספורט ולייצג את נבחרות ישראל בעתיד, אך "הקוסם" המשיך בקו התקיף.
גם שר הספורט החדש, חילי טרופר, נדרש לסוגיה, וכמו שבמפלגת כחול לבן יודעים לעשות היטב, ניסה לרצות את שני הצדדים. "בעיניי ראוי שיהיה קפטן נבחרת ישראל ששר את 'התקווה', הוא לא חייב להיות יהודי", אמר טרופר בראיון, על אף שהוא ודאי מבין ששני התנאים האלה לא באמת יכולים ללכת ביחד.
על רקע הדיון הזה, ערוץ "יס דוקו" לא יכול היה לבחור זמן הולם יותר לשידור הסרט "הכדורגל הבריטי: יוצאים מעורם". מדובר בסרט בשני חלקים, בהפקת רשת ITV, אשר סוקר את ההיסטוריה ההפכפכה של השתלבות השחקנים שחומי העור בכדורגל האנגלי בכלל, ובנבחרת אנגליה בפרט.
חלקו הראשון של הסרט, אותו מגיש חלוץ ארסנל לשעבר, איאן רייט, עוכר שלווה באופן מיוחד. הוא עוסק בדור הראשון, פורצי הדרך, של שחקנים שחורים שהשתלבו בליגה הבכירה בשנות השבעים המאוחרות. מדובר בשחקנים שנולדו לאלו שהיגרו לבריטניה במסגרת גלי ההגירה המאסיביים של הסיקסטיז, ונאלצו להתמודד עם אינספור תלאות: נהמות גזעניות מהיציעים, לעיתים גם מאוהדי הקבוצה שלהם, מאמנים בעלי דעות קדומות שראו בשחורים בעלי כישרון טבעי אך "חסרי חוכמת משחק", פרשני טלוויזיה שהרשו לעצמם לספר בדיחות בטעם רע בשידור מול כל האומה, שלטון שמרני שראה במהגרים בעיה שיש לפתור, פוליטיקאים שהרשו לעצמם לדבר על "ממזרים שחורים" שישמידו את המדינה, וחוליגנים מארגונים בסגנון "החזית הלאומית", שניהלו מאבק ציבורי כדי "להשאיר את בריטניה לבנה", והעלו אותם על המוקד.
החלק השני, לעומת זאת, אופטימי בהרבה. בשנות ה-90, עם נפילת שלטונה של מרגרט תאצ'ר, החלה לנשב בבריטניה רוח ליברלית יותר. הגזענות במגרשים החלה לדעוך, בזכות אוהדים אמיצים שיצאו נגד חבריהם ליציע, ובזכות התגייסות תקשורתית. שחקנים שחורים החלו לתפוס יותר ויותר מקום בקבוצות הבכירות ובנבחרת אנגליה, והפכו לאהובי הממלכה. אחד מגיבורי הסרט הוא פול אינס - נער עני ממזרח לונדון שהפך לקשר אחורי מאיים במנצ'סטר יונייטד, וב-1993 הפך לקפטן השחור (או כפי שנהוג היה לומר אז, "הצבעוני") הראשון בתולדות נבחרת אנגליה.
גם היום המצב עדיין לא מושלם, והסרט לא מטאטא את הבעיות מתחת לשטיח. עדיין פה ושם שחקנים שחורים "זוכים" ליחס גזעני מהקהל או לשיפוט סטריאוטיפי מצד התקשורת. בעוד על כר הדשא כבר יש ייצוג הולם לשחקנים השחורים, על ספסלי הליגה עדיין הרוב המוחלט של המאמנים הם לבנים. הסרט מציף את הבעיות, אבל לצד זאת יכול לספר בגאווה סיפור על התקדמות ניכרת לעין לכיוון החיובי. אצלנו, לעומת זאת, הדיון סביב נאתכו בנושא "קפטן לא יהודי, כן או לא", מוכיח שאנחנו עדיין רחוקים מלהגיע אל מציאות שוויונית וסובלנית. ניתן לקוות שהאדונים ברקוביץ' וטרופר, לצד הרבים בתקשורת ובציבור שצידדו בהם, יפנו שעה וחצי מעיסוקיהם כדי לצפות בסרט ולהבין כיצד נראים הדברים מהצד השני.