הצעה לימים הבילים וטרופים: סגרו את התריסים, החשיכו את הבית, הפעילו את המזגן, התרחקו ממסיכות ומרשתות חברתיות ואתרי תקשורת הממלאים את הבית בשיגעון הקורונה, רוקנו את המוח ושבו לצפות בסרט מטומטם כלשהו. כמו למשל “נוכלות בלי חשבון".
אל תחששו לכבות את המוח. תזדקקו בקושי למספר חד־ספרתי של נוירונים כדי לצלוח את השעה וחצי בערך של הסרט. נאמר, לכזה המספיק כדי להפעיל יד הנשלחת לעבר כוס קפה קר. או קולה. הסרט כשלעצמו לא מצריך מוח, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים בזמן הזה - שקט. דממת קבר. אפלה. נתניהו, ישראל כ"ץ, מנדלבליט, גנץ - אאוט. ג׳יי לו - אין.
ועוד איזו ג׳יי לו. הדיווה, חברתה האמריקאית ממוצא אסייתי דסטיני וחברותיהן הן חשפניות העובדות במועדון לילה שאליו מגיעים ברוקרים תאבי בילויים של וול סטריט בסוף יום העבודה. הדיווה מפליאה לעשות על העמוד, והברוקרים משתגעים בהתלהבות. יש לה גם לב חם וטוב, היא מלמדת את חברתה הצעירה את רזי המקצוע, והשתיים הן מלכות העמוד. הכל מתנהל בנעימים, הכסף זורם בשפע, אלא שאז מגיע השפל הכלכלי של שנת 2008, וכל העסק מקבל תפנית. הארנק של הברוקרים מצטמק, הכסף לבזבוזים נגמר, הבנות זוכות ליחס רע ואף נאלצות לעשות דברים שהשתיקה יפה להם.
במאמר מוסגר קצר ייאמר כאן שצפייה בסרט מעלה ביתר שאת את השאלה העקרונית - איזו הנאה מוצא מישהו בצפייה באישה משתרגת כמו גפן על עמוד, אבל מצד שני מה אני יודע. אין לי נהג צמוד ומאבטח. יש אנשים שבהתבוננות באישה המפשקת איברים ומחבקת עמוד מתכת כאילו הוא אהובה האבוד, מצליחים לא לראות את השפלת האישה ואפילו מתגרים מהעסק ואחר כך מרגישים מתודלקים יותר לרוץ לטלפון ולשגר ציוצים ארסיים. אבל כאמור, מה אני יודע. העבודה של ג׳יי לו, דסטיני ושאר החברות למקצוע, בכל אופן, הופכת להיות קשה, גסה ונתעבת יותר, והן מחליטות לסמם לקוחות ולגנוב מהם כסף, בידיעה שאלה לא יתלוננו.
כפי שניתן לצפות, העסק עובד מצוין, ואחר כך כמו בכל הסרטים באה הנפילה והפרטים כבר לא חשובים. מי שמתעקש לדעת, מוזמן לצפות בעצמו. לא יהיה קל, אני מזהיר. אחרי זמן מה, גם כשמרבית המוח במצב אוף, קשה לצפות בסרט, ולאו דווקא מסיבות עקרוניות אידיאולוגיות. גם נוירונים מושבתים לא יכולים שלא לצנוח בין קרעי הדלילות המשוועת של התסריט, שפשעו הגדול הוא שבמקום להיות מטופש עד הסוף, באופן טוטאלי לגמרי, עושה ניסיון פתטי להתחכם, להיות ערכי, לנהל איזה דיון צולע על ערכים, חברות, סקסיזם ועוד כיוצא באלה עניינים שברום החיים שמחוץ לבית.
סרט ליגה ג׳ כזה חייב לדעת את מקומו. הוא צריך להישאר אידיוטי לאורך כל הדרך. אסור לו להמריא גבוה יותר. לא ברור למה מקריץ התסריט מריבות צעקניות חוזרות ונשנות סביב ייסורי המצפון שחשה דסטיני טובת הלב כלפי הברוקרים המרומים. זה לא מועיל לעלילה או לדרמה. אם
כבר, זה יותר מטרד תמוה. המצפון הטורדני של דסטיני אינו מעמיק, לא מוליך את הצופה למסקנה או למחשבה כלשהי בכלל, ומטיל על הצופה התם שעמום ועייפות.
וכשהמוח אינו נתון בבטלה מבריאה מוחלטת, הצופה הנתון עד כה במצב בטטה מוריד כוננות, ובלי להרגיש מתגנבות להכרה המציאות הקשה שבחוץ. מילים נוראות כמו קורונה, נתניהו, מנדלבליט, קורונה, גנץ, קורונה, קורונה, מבזיקות לאורך ורוחב ההכרה, ושוב אנו הופכים מאימבציל חסר דאגות לישראלי מוטרף, שלא יודע אם מחר יוכל לצאת מהבית ואם הטלפון המצלצל בלי הפסקה זה פקח שעצר את הילד בלי מסיכה, או פקיד הבנק התובע את כיסוי משיכת היתר.
אז תנו להן כבוד, צופים יקרים, לנוכלות בלי חשבון, למשתרגות האמיצות הללו על עמודי המתכת. וגם אם הן מנדנדות לפעמים בדיונים ערכיים, הישארו נאמנים להן. גם אם אין לכם מכונית ממשלתית ונהג ומאבטח. הן הן החיסון שלנו מפני הקורונה.
# לראות או לוותר: לראות רק בימי מגיפה ועם הכנה נפשית מוקדמת. ללא הכנה, כבר עדיף חדשות.