בלתי אפשרי להוריד את העיניים מהמסך: הצפייה ב"המתמחים" משאירה אותך ללא מילים. מה יש לומר? המתמחים כובשים את הלב בשניות, ההערצה לצוותים הרפואיים היא בלתי נגמרת והדאגה לשלומם של המטופלים אין לה סוף. 60 דקות נטו היינו כזבובים על הקיר בחייהם של הרופאים והרופאות וזהו, אנחנו מרגישים חלק מהם. למעשה, ייתכן שזהו סוד הקסם של "המתמחים".
הכירו את ענבל, בת 37. נמוכה, ממושקפת, כריזמטית, אה וכמעט שכחתי – בשנה הבאה עתידה להיות מנתחת הלב העצמאית היחידה בישראל. בקטנה. לא עוברות 5 דקות מהרגע שהיא מופיעה על המסך וזהו, אני מרגישה שהיא אחותי הגדולה, שהיא החברה הכי טובה שלי, כל מה שאני רוצה זה שהיא תצליח. כשהפרופסור מחמיא לה אני קופצת מהתרגשות, וכשהמומחה דוחק אותה הצידה נקרע לי הלב. ולא רק איתה זה קורה, כמובן: גם כשיוני, המתמחה הצעיר, מפקשש בניתוח אני רוצה לקבור את עצמי וכשנתי, הנוירו-כירורג השרמנטי, עוצר נשימה כאשר חושש שנועה, בת ה-46, תקום משותקת מהניתוח – נשימתי נעתקת גם כן. תוך זמן כה קצר המטופלים והמתמחים מצליחים לכבוש את לבנו, מקלפים כל שכבת ציניות שאי פעם הייתה קיימת.
זו העונה השלישית של "המתמחים", הדוקו הרפואי שנכנס לחיינו לפני 4 שנים ומציף בפנינו את כל הטוב, הרע והמכוער (בעיקר) בחיי הרופאים והרופאות בישראל. במדים מהוהים, מוטיבציה אדירה ומחסור קריטי בשעות שינה הם מטפלים בנו, וכשהם לא מתעסקים בתנאיהם הירודים, במשכורות הנמוכות או בחייהם האישיים – הם משתדלים להעניק את הטיפול המסור ביותר. לרוב, הם אכן מצליחים – מה שמאפשר לנו, הצופים, בסופו של דבר להירדם בתחושת הקלה, לאחר שהיינו דרוכים להחריד האם שלומית, נועה וטלי, המטופלות שהכרנו, יעברו את הניתוח בשלום.
אינני זוכרת תקופה בה פרופסורים ורופאים בכירים מופיעים על מסך הטלוויזיה בתדירות גבוהה יותר מזו של אסי ורותם, כמו התקופה הנוכחית. לגיטימי סך הכל, כאשר מגפה עולמית משתוללת בחוץ. עם זאת, עלינו לזכור שאין בנוכחותם כל כוונה, וחבל שכך, לייצג את הקשיים והמאבקים שמנהלים הצוותים הרפואיים ובכך, הופכת הנוכחות של סדרה כזו, דווקא בימים אלה – חשובה לאין שיעור.
נקודה נוספת שניתן לזקוף לזכות "המתמחים" היא המיקוד בעיקר והזנחת התפל, האופייני כל כך לסדרות דוקו בערוצים המסחריים. ליהוק המתמחים ממשיך גם בעונה זו להיות מגוון, כשלצד שתי רופאות ושני רופאים מלוהק גם ד"ר יוני ראובן, רופא ממוצא אתיופי – שעשוי היה להוות 'חומר גלם טלוויזיוני' מצוין, לו היה מככב בכל תכנית דוקו/ריאליטי אחרת. כאן, בולטת "המתמחים" על מקבילותיה, בבחירתה להיות מקצועית ועניינית, כאשר הזרקור מואר על אורח חייהם, שאיפותיהם ותחושותיהם של הצוות, ולא נופלת למלכודות הטראש הנמוך. בכך, הופכת "המתמחים" לתוכנית רצינית המכבדת את עצמה, ולשם שינוי – גם את הצופים.
נכון, אין ספק שמדובר לעתים במצג שווא – לא כל המתמחים מלאי מוטיבציה כמו הנ"ל, לא כולם נושאים חיוך על פניהם בכל רגע נתון והחשוב מכל – לא כל הניתוחים מצליחים, בשונה ממה שראינו בפרק הראשון ששודר אמש. בהתאם, מיותר לציין שלא כל המטופלים מנומסים ואדיבים כמו אלה שהכרנו, ומערכות יחסים מיוחדות הנרקמות בין הרופא למטופל הן לאו דווקא עניין שבשגרה, למרבה הצער. האם בשל כך האותנטיות נפגעת? ייתכן וכן, יעידו כל מי שאי פעם היה בבית חולים. האם זו סיבה לגנוז את התכנית? וודאי שלא, שכן לצד ערכה הרב, מזה זמן רב לא קיבלנו תכנית נטולה כל בימוי או אילוץ, וכמובן ללא נוכחות של עידו רוזנבלום/גיא זוארץ המתווכים לנו את הנעשה משל היינו בורים גמורים.
תחושתי היא שמילים כמו "מטלטלת" או "עוצרת נשימה" נהיו שגורות מדי בפיהם של מבקרי הטלוויזיה, כך שלכנות את "המתמחים" בתארים שכאלה יחטוא למטרה. עם זאת, אני מוכרחה להודות שמדובר שדובר בסדרה אשר הצפייה בה כדאית בכל ימי השנה, אך עתה – כש-26 שעות המשמרת איתן מתמודדים המתמחים מלוות בחרדה האין סופית להידבק ולהדביק זה את זה, חובתנו להעריך את הצוותים הרפואיים, ולזכור זאת גם אחרי שמחאנו כפיים במרפסות.
אה, וזוכרים את ענבל? בתום ניתוח ארוך ומורכב היא הייתה אמורה לצאת לדייט, החברות דחקו בה ואף היא הודתה שהוא חמוד, אבל היי – איך אפשר להיות נחמדה ואטרקטיבית אחרי 26 שעות? הדייט בוטל, והרופאה החרוצה חזרה לחדר הניתוח. טוב, למי יש זמן לחיי אהבה כשיש חיים אחרים להציל?