קשה לחשוב על סדרה בשנים האחרונות שהדביקה אותנו למסך כמו "מנאייכ". מי שהתחיל לצפות בה, נשבה בקסמה. משהו בתמהיל של הליהוק המדויק, המשחק האמין וריבוי השחיתויות גורם לצופה להיסחף פנימה ולא לשקוט, ממש כמו איזי, הדמות הראשית, עד שנגלה את האמת בשלמותה והסערה תחלוף.
כאלה אנחנו, בני האדם, תמיד רוצים שהטוב ינצח. אתם יודעים, שהפושעים יובסו, שהטובים יחגגו ושהמסר הנאיבי של "אין דבר חזק יותר מהאמת" יתממש. ובכן, ב"מנאייכ" מוטב להשאיר את הערכים והמוסר הרחק מאחור, כי המצב רחוק מכך שנות אור: המאבק בין הטובים לרעים ארוך, רע, מכוער ומתיש ובכל פעם שמורגשת פריצת דרך, מיד מגיע טוויסט שמושך אותנו כמה צעדים אחורה. וספויילר: הטובים לא ניצחו בסוף, בכלל לא.
אם כן, ייתכן שזו הגדולה של "מנאייכ". העובדה שהיא לא נופלת לתכתיבים ולציפיות: כל רומן פוטנציאלי נכשל בסופו, חברויות נהרסות והשחיתות חוגגת. מוסר היא מילה גסה, צדק הוא סובייקטיבי ו"הפי אנד"? תשכחו מזה. עם זאת, אנחנו עדים לאורך העונה לכמה רגעים נדירים וקסומים שמפיחים קצת אופטימיות בתוך הטירוף הזה, כדוגמת מערכת היחסים העמוקה בין איזי לטל (אשר השמירה על האפלטוניות בה מבריקה וחיונית) והתעוזה שמפגינות הדמויות הנשיות לאורך העלילה (גם אם לעתים הן מובילות לאבדון). נוסף על כך, ניכר אומץ ליבם של היוצרים במתיחת הביקורת על אותם גופים גדולים, בין אם בסמוי או בגלוי, ובמרבית המקרים היא זהה גם לדעת חלקים גדולים מהציבור, וכך או כך היא ראויה לציון.
מוכרחים להודות, הסדרה אינטנסיבית ומתישה. במהלך 8 פרקים בלבד הספקנו להכיר עשרות שוטרים, חוקרות, כנופיות, ארגונים ופרשיות – כך שמומלץ להצטייד בפנקס ועט כי אחרת, קל מאוד לאבד את הפוקוס, כך שכדאי להימנע מגלילה בפייסבוק במקביל או אפילו להתעטש בפתאומיות, שמא תפספסו איזו תפנית בעלילה. הבחירה בעומס התרחישים אינה שגרתית ויש בכך סכנה לאובדן צופים שלא התמכרו כבר מהפריים הראשון. במבט לאחור, ניתן להצביע על מספר דמויות או פרשיות שיכלו להישמט מבלי לפגום בקצב העלילה, ולהפוך את הצפייה לטבעית וקלה יותר לעיכול (כדוגמת הרצח הברוטלי של שרון צור).
בטור הראשון שיבחתי את היוצרים על שילוב נכון ומאוזן של נשים בקאסט, על אף התמה הגברית של הסדרה. עם זאת, קשה להתעלם מכך שכמעט כל הדמויות הנשיות מובילות לכישלונות ולצרות הגדולות ביותר בעלילה: האחת מתלוננת לשווא על הטרדה מינית, השנייה נסחטת באיומים, השלישית מדברת יותר מדי וגורמת לחשיפת המבצע והרביעית מורה את פי מפקדה וגורמת לסגירת התיק. זאת כמובן בניגוד לגברים החזקים האוחזים במושכות ומובילים מהלכים משמעותיים בעלילה, גם אם חלקם לא חוקיים במיוחד. הייתי שמחה לראות חלוקה שוויונית יותר בנטל "הנאחס", ולחוש את תחושת הכישלון הגברית, ולא רק את זו הנשית, שהפכה תדירה ונפוצה מדי במסך שלנו.
אף על פי כן, מעל כל הדמויות מתבלטת דמותה של טל בן הרוש, החוקרת החריפה, הצינית והרגישה אשר מגולמת בידי לירז חממי הנהדרת – שמתגלה כשחקנית יוצאת דופן. אין ספק שמדובר בקרש קפיצה משמעותי לקריירה של חממי שהפגינה תצוגת משחק מופלאה ומרתקת.
אגב, מה שבכל זאת משותף לכל הדמויות היא אלמנט ה"לוזר", שלא פוסח על איש: המסוממת, העבריין, קצינה בכירה או מפקד מחוז – בכל אחד מסתתר לוזר קטן שמוביל אותו לטעות ולפשל, ובכך ישנו מסר קטן של נחמה – כולנו קצת לוזרים, רק שחלקנו נוטים לשכוח זאת.
"מנאייכ" לא יכלה לבקש לעצמה סוף מבאס יותר: לא רק שהפושעים האמיתיים סיימו עם ידם על העליונה, גם האנשים שתלינו בהם את התקווה – התגלו כמושחתים חסרי מעצורים, מה שהותיר אותנו עם שני צדיקים בסדום ועם הררי אכזבה מכל מה שקשור לשמירה על שלומנו ולאמון במערכת החוק. האם תהיה לכך השפעה גם במציאות? כנראה שלא, אך אין ספק שמעתה והלאה נהיה חשדנים ופסימיים יותר, לפני שניפול שבי אחר דמויות חזקות וכריזמטיות, הן בטלוויזיה – והן בחיים עצמם.
למעשה, יחד עם "טהרן" שהסתיימה לפני רגע גם כן, פיצח התאגיד ז'אנר חדש של סדרות – ישראליות למהדרין, מקוריות, איכותיות וקצרות להחריד (8-10 פרקים בעונה). מצוידות בתסריט מחוכם וליהוק אמיץ, נראה כי אנחנו בתחילתו של עידן המייצר סדרות הנוגעות בדיוק במה שהישראלים אוהבים – פשע, רומנטיקה ואווירת מסתורין תמידית. אז עד שנקבל סדרה חדשה שתדביק אותנו למסך (הדבר היחיד שאני מוכנה שידביק אותי), נוכל להתנחם בכך של"מנאייכ" הוזמנה עונה שניה, כך שאולי למרות הכל – יש עוד מקום לאופטימיות. או שלא?