טור זה מיועד למעטים מבין הצופים שהעדיפו לראות אתמול את סיפורה של ענבל אור בערוץ 12, במקום לצפות בערב הגמר של "הישרדות", שבסופו, שני הפיינליסטים הכי איכותיים והכי ראויים לניצחון, ירדן ג'רבי ועידן חביב, לא ניצחו, למגינת לבם ואכזבתם שלי ושל המוני אוהדים.
לפני כשנתיים פרסמתי פוסט בפייסבוק על חוסר החמלה של אנשים כלפי ענבל אור לנוכח מצבה הנפשי המעורער, על הלעג, הבוז והשמחה לאיד שבאו לידי ביטוי ברשתות בתקופת השפל בחייה. מצבה הנפשי אחרי הנפילה הגדולה שלה התדרדר בצורה דרסטית, כי אם אישה, שהופיעה כמטאור בעולם העסקים, הגיעה למצב שהיא מציגה סרטונים אינטימיים של עצמה המופצים בקבוצות הוואטסאפ, אין ספק שהיא מנותקת לגמרי מהמציאות. כשצפיתי באותם סרטונים וקראתי את התגובות המרושעות מצד אנשים שלא הכירו אותה מעולם, חשבתי שמסע השנאה הזה חייב להיפסק. אומרים שעם ישראל הוא עם רחמן. הוא רחמן כלפי מסכנים, אבל כשמדובר בסיפור הצלחה שכשל, העם הזה יכול להיות מאוד אכזרי. אחרי אותו פוסט שבו קראתי להפסיק לשפוט אישה שמפיצה סרטונים כל כך מביכים על עצמה, כי מספיק ישפטו אותה בבתי משפט, רואיינתי בערוץ חדשות והבעתי את עמדתי בנושא רגיש זה.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את התגובות הקשות שקיבלתי על אותו פוסט. בגדול, כתבו לי שאני פוגעת באותם אנשים שנפגעו קשות מענבל, ואיך בכלל אני מעזה לרחם על אישה גנבה ופושעת שמקומה בכלא וצריכה לקבל מאסר עולם. או למה אני מרחמת עליה ולא על אותם אנשים מהם היא גזלה את כספם והשאירה אותם חסרי כל. לרגע חשבתי שאולי הגזמתי, שאולי מיהרתי לחוס על אישה איומה ונוראית שצריך להוקיע בחוצות עיר.
אחרי אותו פוסט שפרסמתי וזכה יותר לאנלייקים מאשר לייקים, יצא הסרט של הבמאית נילי טל על עלייתה ונפילתה של ענבל אור ואתמול שודר החלק הראשון בערוץ 12. בעצם, כבר ראיתי בזמנו את כל הסרט בערוץ yes דוקו. אני חושבת שאם הסרט הזה היה משודר בתקופה שכתבתי את אותו פוסט מושמץ, ייתכן ואנשים היו ממתנים את ההתקפות והביקורת כלפיי, כי היו רואים דברים מזוויות אחרות. הם היו שומעים למשל חוות דעת של אנשי עסקים בתחום הנדל"ן שהסבירו שענבל אור לא מכרה דירות כפי שהרבה חשבו, אלא יצרה קבוצות רכישה של אנשים שהפכו בעצם ליזמים וקבלנים של עצמם ומוציאים לפועל של הפרוייקטים שהיא רצתה להגשים, והשקיעו מכספם על קניית הקרקע עליה עמד להיבנות הבניין ובו הדירות שהם סימנו לעצמם. אחד המתווכים הסביר בסרט שאותם רוכשי קרקע ידעו שיש סיכונים ומכשולים בדרך, וידעו מראש שהם יוצאים להרפתקה שאולי סיכונים בצידה, במידה והפרוייקט ייתקל בבעיות בירוקרטיות ואחרות.
התרשמותי מהסרט היא שלכל אורכו, מידת הרחמים והאמפתיה כלפי אישה שהגיעה כמעט לפסגה ונחתה לתוך תהום עמוקה, באים לידי ביטוי מבין השורות. האנשים שהכירו את ענבל, אם היו אלה כתבים בעיתונים כלכליים, רוכשים בקבוצות הרכישה שהקימה, עורכי דין ומתווכים שרואיינו בסרט, לא מדברים בגנותה, אלא יותר בהבנה והתחשבות. הם אמנם מצביעים על הכשלים החמורים והטעויות שהיא עשתה, אך לא ממקום של רוע או חומרה יתירה, אלא יותר ממקום של חמלה על אישה שהעזה לחלום אך לקחה את החלום רחוק ומהר מדי, והאמינה שאין דבר עלי אדמות שהיא לא יכולה להגשים, עד שהמציאות טפחה על פניה והיא התמוטטה נפשית וכלכלית. אפילו אנשים מקבוצות הרכישה שהיא הקימה, שהשקיעו כספים בפרוייקטים שלה ומצאו את עצמם בסוף עומדים בפני שוקת שבורה בגלל ניהול כושל שלה, מציגים בסרט סוג של התנהגות סלחנית כלפיה ובעצם אומרים שכוונתה לא הייתה זדונית. היא פשוט נקלעה למבוי סתום שאין ממנו מוצא.
כמובן שאחרי צפייה בסרט, הגעתי למסקנה שאני לא היחידה שבזמנו ניסתה לראות גם את הצד האנושי בבן אדם שכשל, למרות שאחרים ראו בכשלון הזה כמעט פשע נגד האנושות. אני תוהה אם במאי היה יוצר סרט כזה, האם הוא גם היה נוגע ברגעי הקריסה של היזמית שהציגה עצמה כגורו נדל"ן, ברגישות ועדינות כפי שעשתה נילי טל. ייתכן שזו תכונה אופיינית ליוצרות תוכן שהן נשים, לראות מעבר למה שנראה לעין לפני שחורצים דינו של אדם.
יש שיגידו שכל אותם סרטונים שענבל אור הפיצה הם הצגה אחת גדולה, במטרה לעורר סימפטיה. אני חושבת שאם אישה כמוה, שבימיה הטובים היה לה חשוב להציג משרדים מפוארים, הופעה ייצוגית ומרשימה של אשת קריירה מצליחה, עריכת מסיבות ראוותניות שבהן שיווקה את עצמה לדעת, מוכנה היום לחשוף את עצמה בשיא השפלתה, אזי מצבה הנפשי לא סוגה בשושנים, וקצת חמלה לא תהרוג אף אחד.