"סיפור אהבה", יס דרמה, יס VOD
זיווגו של אדם, שנו רבנן, הוא עניין קשה ומסובך מאוד, וזאת עוד לפני שפגשו את דארבי. דארבי היא צעירה רווקה החוזרת לרומנים שהיו לה בשנות ה־20 לחייה ומנסה להבין למה מכולם לא נולד לה סיפור אהבה גדול. כל פרק בסדרה הוא סיפור פגישה של דארבי עם גבר בעברה, התאהבות ולאחריה באה הנפילה שבה דארבי חוזרת שבורת לב עם ארגז בגדיה לבית שבו התגוררה לפני כן עם חבריה.
זה נחמד בהתחלה ואחר כך הופך מחזורי וגם די מייגע: התאהבות, נפילה וחזרה הביתה, ושוב חוזר חלילה. בדרך, מכיוון שהתחנות העיקריות בכל סיפור כבר נקבעו מראש, יש קטעים מתים בשפע, סצינות ושיחות בין א' לב' חסרות חשיבות, שלא מוליכות לשומקום, שנועדו למלא זמן בדרך לנפילה הידועה מראש, ושאם היו נופלות בעריכה, איש מהצופים לא היה מרגיש בחסרונן או מתלונן.
ציבור הצופים של רשת HBO MAX, רשת הסטרימינג החדשה של וורנר ו־HBO, דווקא נהנה מחיי האהבה הכושלים במחזוריות של דארבי, והסדרה שנייה רק למספר הצפיות ב“חברים“, לפני “הסופרנוס“ ו“משחקי הכס“. מצד צופי HBO MAX שדארבי תישאר רווקה ותסבול לנצח. לא יפה.
לראות או לוותר: אפשר ואפשר לא. תופין אוורירי לימות סגר.
גמר פלייאוף ה־NBA, ערוץ הספורט
זה מגיע. בעצם זה כבר הגיע. כמו כל שנה, בדייקנות של שעון, כמו החצב, כמו פגרת הכנסת - פלייאוף ה־NBA. איזה תענוג לא להירדם בלילה בימים של סגר, לא להתבאס, לגרור את עצמך מהמיטה בידיעה שזה לא נורא, אין עבודה מחר, ותכף תחזינה עיניך בפנומנים יוקיץ', פוקיץ' ומוקיץ'.
כבר כמה שבועות נמשך התופין הזה, אומנם בלי קהל, אבל הם כל כך טובים, כל כך מוצלחים, כל כך מעולם אחר, עד שכמעט לא מורגש שחסרים איזה 20־30 אלף איש באולמות. והשבוע גם יצאה סדרת הגמר לדרך, אז מה יש פה להתלונן.
אז זהו. שיש. כמו כל שנה, בדייקנות של שעון, כמו החצב ופגרת הכנסת אני נאלץ לחזור עם התלונה הקבועה שלי על הצוות הישראלי באולפן ועם השאלה למה. למה הצוות הישראלי מדבר כל הזמן. למה הם לא סותמים. למה הם חושבים שצומחת לצופה איזו תועלת אם יתפרצו לרעשי האולם, לדבריהם של השדרים והפרשנים האמריקאים, ויוסיפו שכבה נוספת של רעש שרק מפריעה ולא תורמת דבר? למה?
אני לא צריך, באמצע התקפה, נגיד של דנבר, את הסטטיסטיקה המפורטת של שחקן מסוים מהיום אחורה עד לבר מצווה שלו. אז מה אם גיל ברק יודע אותה. אני לא צריך שהוא יגיד לי שדנבר עברו לשמירה אזורית שנייה אחת אחרי שמארק ג'קסון אמר שדנבר עברו ל־zone. אם אני ער בארבע בבוקר כדי לראות משחק, אני יודע מספיק אנגלית כדי להבין את ג'קסון.
וגיל ברק הוא זהב צרוף ליד שימי ריגר. כבר שנים אני מצטמרר כשהאיש הזה מתיישב ליד המיקרופון, ושנים אני כותב על הנזק שהוא מסב לשידורים. ריגר כבר מזמן הפסיק להגיד לי שלום ברחוב, אבל הנזק הזה לגמרי משני לעוצמת התקווה שיום אחד אולי יורידו אותו משידור. ריגר פשוט לא אומר כלום. אם לא היה שם ריגר, לא היה נוצר חוסר כלשהו. כשיש סל, הוא צורח שהיה סל. כשהכדור בורח החוצה, הוא צורח שברח החוצה. בעצמו נגמל מה“כמו הפרצוף שלך“. הוא כבר יודע שהבדיחות שלו מזמן החלידו. איך ערוץ הספורט מחזיק אותו? למה?
קמתי השבוע מהמיטה בארבע בבוקר ודידיתי לטלוויזיה. הבן ישב מול הטלוויזיה וראה משחק במיוט. אמרתי לו: ילד, למה בלי ווליום? ענה הזוטר: לא יכול לשמוע את השדרים הישראלים. מוציאים לי את כל הכיף. איזה ילד חכם גידלתי, נכון?
לראות או לוותר: בטח לראות. במיוט.