מגפת הקורונה גרמה לתעשיית הטלוויזיה ברחבי העולם להיתקף בגל נוסטלגיה. השילוב של משבר כלכלי עם רצון ללכת על בטוח ולהביא לצופים, בתקופה קשה ומבלבלת, דברים שהם מכירים, אוהבים ומתגעגעים אליהם, הביא לחידושן של תוכניות רבות מן העבר. אם פה בישראל הייתה זו חבורת "זהו זה" שעשתה קאמבק מוצלח, הרי שגם בממלכה המאוחדת מתכוננים לקאמבק של תוכנית סאטירה אגדית משנות השמונים והתשעים: Spitting Image, שחוזרת לעונה חדשה 24 שנים לאחר שירדה מהמסכים (הפרק הראשון - מחר).
"ספיטינג אימג'" עלתה לשידור לראשונה בפברואר 1984, במסגרת רשת ITV המסחרית. הפורמט היה לכאורה שמרני למדי - מערכונים סאטיריים על השבוע שהיה בפוליטיקה ובתרבות בבריטניה, באמצעות חיקויים של דמויות המפתח. אלא שהטריק היה טמון בהבדל אחד: במקום שחקנים בשר ודם עם איפור ופאות, הדמויות גולמו על ידי בובות קצף שזכו לדיבוב על ידי צוות החקיינים. לא היה מדובר רק בגימיק אסתטי. השימוש בבובות נתן ליוצרים ולכותבים חופש ללכת רחוק יותר כמעט מכל תוכנית אחרת. הבובות יכלו ללכת מכות, לתלוש זו לזו איברים ואף להרוג זו את זו, מה שלא מנע מהן לחזור בפרק שלאחר מכן. האנרכיה הייתה כמעט מוחלטת.
צריך לזכור את הקונטקסט ההיסטורי: שנות השמונים היו עשור מדכא עבור הבריטים. הוא התאפיין בשלטונה של אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר, שהנהיגה מדיניות קפיטליסטית קשוחה והפכה לשנואת נפשו של מעמד הפועלים. הוא התאפיין גם במשברים כלכליים, באבטלה, במלחמה מטומטמת במיוחד באיי פוקלנד, באלימות וחוליגניזם במגרשי הכדורגל שהביאו לאסונות ולאבדות בנפש, ובתחושה כללית שהחלום של הסיקסטיז הפך לסיוט באייטיז.
לתוך האווירה הזו צמחה "ספיטינג אימג'". היא קיבלה לגיטימציה לחבוט ללא רחם בכולם, גם במי שנחשב עד אז לפרה קדושה, ובראש ובראשונה במשפחת המלוכה. המלכה אליזבת הוצגה כמשוגעת, המלכה האם כסנילית, הנסיך צ'ארלס כטיפש והנסיכה דיאנה כציניקנית מזויפת וחולת פרסום. המשפחה כולה הוצגה כלא מתפקדת, באופן כמעט חסר תקדים.
כמובן שגם תאצ'ר זכתה לטיפול הולם. היא תוארה כאלימה, גברית, יהירה, אכזרית, צמאת דם, נטולת חמלה, כרודה בשרי הממשלה וכמעט בכל עלבון אחר שעולה על דעתכם. כשתאצ'ר פרשה ב-1990, זכה מחליפה השמרני, ג'ון מייג'ור, לטיפול שונה אך אכזרי לא פחות: הבובה שלו נצבעה כולה בצבע אפור, כדי לסמל את היותו כריזמתי ומנהיגותי הרבה פחות מקודמתו.
כמו רוב תוכניות הסאטירה בעולם המערבי, גם ב"ספיטינג אימג'" נשבה רוח ליברלית-שמאלנית, אך גם חברי הלייבור לא יצאו בה מי יודע מה. ראש האופוזיציה בתקופת תאצ'ר, ניל קינוק, הוצג כפטפטן תמהוני, בעוד הבובה של מחליפו וראש הממשלה לעתיד, טוני בלייר, עוצבה כשל תלמיד בית ספר ילדותי.
התוכנית הרבתה לשלוח חיצים גם לפוליטיקה הבינלאומית. נשיאי ארצות הברית הרפובליקנים, רייגן ובוש האב, תוארו כטיפשים אך גם כאימפריאליסטים מטורפים ותאבי מלחמה. משטר האפרטהייד בדרום אפריקה זכה לטיפול בעזרת השיר הקליט "מעולם לא פגשתי דרום אפריקאי נחמד". וגם יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל דאז, זכה להופיע בתוכנית בתקופת האינתיפאדה הראשונה, וכמו שאתם יכולים לנחש, גם הוא יצא לא משהו ותואר כפושע מלחמה.
אבל לא רק עיסוק כבד ראש בפוליטיקה היה בתוכנית. גם עולמות הבידור, התרבות והספורט זכו לנתח נכבד מזמן המסך. פול מקרטני, למשל, זכה ללעג על השירים הקיטשיים שיצר באותה תקופה, בעוד הרולינג סטונס, כולל בובת מיק ג'אגר עם שפתיים ענקיות, הושמו ללעג על כך שבגילם המופלג דאז הם עדיין מופיעים והוכתרו כרוקרים פאתטיים, מבלי שאיש תיאר שגם ב-2020 הלהקה תהיה חיה וקיימת. הדייר סטרייטס, שהיו אז בשיא הצלחתם, תוארו כלהקה יאפית וחסרת נשמה, וקיילי מינוג, שפרצה אז לתודעה, הוצגה כבובה מסחרית שמורכבת ומופעלת בידי מפיקים. מאמני נבחרת אנגליה בכדורגל, בובי רובסון וגרהאם טיילור, הוצגו כחסרי מושג, וכוכב הנבחרת באותן שנים, פול גאסקוין, כתינוק גס ובכיין. אריק קאנטונה, לעומת זאת, הוצג כמי שמתיימר להיות אינטלקטואל פילוסוף, אך לבסוף תמיד יתפרץ לכל עבר באלימות.
האמן היחיד שהוזמן לשתף פעולה עם התוכנית היה סטינג, שבפרק סיום העונה הראשונה הקליט גרסה סאטירית ל-"Every Breath You Take", שהפכה ל-"Every Bomb You Make" על המלחמה הקרה. במקום לקבל תשלום על ההקלטה, הזמר הפופולרי הסתפק בקלטת אוסף של פרקי העונה. אבל אם הוא ציפה לרחמים ולחסד, הוא התאכזב - בהמשך גם סטינג זכה לבובה ולחיקוי.
כמו תמיד, ריחפה ברקע השאלה האם זה דבר חיובי או שלילי לקבל בובה בדמותך. מצד אחד, מדובר היה בסמל סטאטוס, כזה שהפריד בין דמויות ציבוריות בעלות כוח והשפעה לבין אלו שלא. מספרים שכריס אוואנס, מנחה תוכנית בידור בערוץ 4 באותן שנים, התחנן תקופה ארוכה שיעצבו בובה בדמותו, עד שבסוף קיבל את מבוקשו. מנגד, כמו שראינו, התסריטאים לא ריחמו על הדמויות ולא לקחו שבויים. ועדיין, נראה שהתוכנית לא ממש הצליחה לפגוע בפופולריות של הדמויות, או להביא לשינוי פוליטי.
הפורמט נמכר ברחבי העולם וזכה להצלחה במדינות רבות. בישראל אנחנו זוכרים לטובה את "החרצופים", שלעגה בשנות התשעים לדן מרידור, רפול, אריק שרון וגם לראש הממשלה הצעיר בנימין נתניהו, וקצת פחות לטובה את "מדינת הגמדים". אך באמצע שנות התשעים התוכנית החלה לאבד רייטינג ועניין ציבורי, ולבסוף הורדה מהמסך ב-1996. אולי היה זה השינוי באווירה בבריטניה, מהדיכאון של האייטיז לבום הכלכלי והפריחה התרבותית של הניינטיז, שייתר את הצורך בתוכנית סאטירה שתיתן לכולם בראש.
והנה, משבר הקורונה, יחד עם כהונתם השנויה במחלוקת של בוריס ג'ונסון ודונלד טראמפ, הביא לקאמבק של התוכנית, בתקווה שיהיה מפואר. הפעם היא תיראה קצת שונה - צוות ההפקה הוא צוות מעורב של בריטים ואמריקאים, והתוכנית תהיה יותר גלובלית ופחות אנגלו-צנטרית. בין הבובות שנחשפו ניתן למנות את ג'ונסון וטראמפ, כמובן, וכן הארי ומייגן, ולדימיר פוטין, מארק צוקרברג וקניה ווסט. עוד לפני השידור היא הספיקה לעורר מיני-שערוריה, כאשר באחד הפרומואים הוצגה דמותה של פעילת האקלים הצעירה, גרטה טונברג, ונטען כי זה לא הוגן ללעוג לה בשל האוטיזם בו היא לוקה.
האם בעידן תרבותי כל כך שונה מתקופת השידור המקורית, בין הפופוליסטים השמרניים מחד ואנשי הפוליטיקלי קורקט מנגד, תצליח "ספיטינג אימג'" לעורר שוב הדים ולהצליח לצלוף במנהיגים? לא כדאי להמר נגדם.