שני הפרקים הראשונים של "שעת נעילה" רצופים ברגעים שמכווצים את הלב ועוצרים את הנשימה, אבל מכולם נחקק בזיכרון במיוחד הרגע הזה, בו גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל דאז, מישירה מבט למצלמה, דקות ספורות לאחר שצפינו בקרב עיקש, איום וחסר סיכוי ואומרת: "אזרחי ישראל. תוקפינו חשבו שביום הכיפורים לא נהיה ערוכים להשיב מלחמה שערה, אך אנו – לא הופתענו".
ובכן, תלוי את מי שואלים.
47 שנים עברו, ומשנה לשנה הזיכרון מהמלחמה העקובה מדם נשכח – הדור שנלחם אז נושק בימים אלה לעשור השמיני של חייו, ולמעט סרטי תעודה בימי הזיכרון, לא יהיה מוגזם להניח שהדורות הצעירים כיום, ואני ביניהם, כמעט ולא יודעים דבר על המלחמה. יתרה מכך, לא מפנימים את גודל הטראומה, בהתחשב באופוריה שאפפה את העם בימים טרום הלחימה. בנקודה הזו בדיוק - מתחיל המסע של "שעת נעילה":
שפיגלר בועט לשער במונדיאל, אילנית שרה "אי שם" באירוויזיון, התרבות משגשגת, אנשים מחייכים זה לזה ברחוב – הסרטונים האותנטיים מתחילת שנות ה-70 מתחלפים בקצב מסחרר ומציפים בצופה אושר וגאווה לאומית, משל אסון גדול לא בדרך אלינו.
הצילומים הפסטורליים של רמת הגולן הירוקה ממלאים את המסך, החיילים במוצב שרים בגאון "אשליות" (בחירה מדויקת לשיר) ואנחנו, הצופים, שכבר יודעים את סוף הסיפור – ממתינים בחרדה לרגע שהכל יתחיל והאופוריה תתחלף בסיוט. במקרה הזה, אנחנו כבר יודעים איך כל זה נגמר.
מה שיפה במיוחד ב"שעת נעילה" הוא שלצד הדם, המתח המקפיא והחרדה – אנחנו ממשיכים לקבל, במנות מדודות, גם רגעים קטנים ויפים של אושר ונורמליות, הממחישים את התמהיל הנורא והמתוק של החיים, שממשיכים למרות הכל, גם בזמן המלחמה:
רגע אחד החבר'ה שרים ברגש את "אדון הסליחות" ליד הטנק, ורגע אחר הטנק נשרף על כל יושביו. בפריים אחד מתוק אישה נושקת לבן זוגה היוצא למלחמה – וכעבור רגע חייל צעיר לוקה בהלם קרב. העריכה הקפדנית והמעבר המהיר בין הניגודים הללו מצליחים לשאוב את הצופה אט אט לאווירת השאננות ששררה במדינה, ומצליחים להעביר את הסיפור ברגישות רבה.
"שעת נעילה" עשויה מעולה. כל השוואה ל"טהרן" או ל"מנייאכ", יצירותיה הקודמות של התאגיד, מיותרת מלכתחילה, כי מדובר בסדרה מזן אחר. זן שבו אנחנו סולחים על נקודות קטנות של זיוף, רשלנות או הגזמה מפעם לפעם שנבראו כדי לקדם את העלילה, וספק אם היינו מבליגים עליהם בז'אנרים שונים.
היוצר, רון לשם, אשר עמל על תסריטיה כעשור והבמאי עטור הפרסים, ירון זילברמן, הצליחו לרקוח נוסחה אידיאלית המצליחה לכבד את המורשת הוותיקה והכאובה מחד, ובה בעת לייצר סדרה עכשווית ואינטליגנטית, חמושה בתלבושות וארט מרהיבים ומושקעים (עד לרמת הכפכפים ובקבוקי השתיה), וכמובן, מצוידת בקאסט חלומי. ולראייה, עוד בטרם עלתה לאוויר, הספיקה "שעת נעילה" להימכר לחברת העל האמריקאית HBO, כהוכחה נוספת לאיכותה הטלוויזיונית.
בראייה רחבה, הדבר המשותף לכל הסדרות שיצאו עד כה מבית היוצר של התאגיד, הוא ריבוי קווי העלילה. תת-עלילה ועוד תת-עלילה ובמרבית המקרים התוצר לוקה בסרבול ובקושי לעקוב. כאן, באופן די קוסמי, הסיפורים המשניים משתלבים זה בזה והמסרים החשובים מצליחים לחלחל מבעד לתערובת הזו: המאבק של החיילים מתנועת "הפנתרים השחורים" מול הקצינים האשכנזים, השלישה שדואגת לבן זוגה הנלחם במוצב וממאנת לעזוב את הגזרה כמו שאר הנשים, האב שיוצא לחפש את בנו החייל והחברות המפתיעה והמרגשת בין הקצין הקרבי למש"ק המודיעין החרד, שנושא את דגל המחדל באמ"ן אשר השפיע משמעותית על היערכותנו למלחמה.
כאמור, הסדרה מצוידת בארסנל כוכבים עצום, כזה שנדיר למצוא על המסך ביחד – החל מליאור אשכנזי ואביב אלוש, דרך ג'וי ריגר, תום אבני, לי בירן ועוד רבים וטובים הידועים בכישרונם וממשיכים להוכיח זאת גם כאן.
עם זאת, בעיניי, סוד הקסם של "שעת נעילה" טמון דווקא בשחקנים הפחות מוכרים, אשר מתגלים ככישרונות יוצאי דופן. ביניהם, עומר פרלמן ("שבאבניקים") בתפקיד המפקד האשכנזי והציניקן, אמרי ביטון ("המדרשה") כ"פנתר שחור" רגיש במיוחד ושחר טבוך, האנונימי מכולם, שמפציע בתפקיד לא פחות ממבריק כאבינועם, מש"ק המודיעין הגאון וההיסטרי. שלושתם, איש איש בדרכו, מצליחים לכבוש את לב הצופה במפגן משחק כנה, משכנע וסוחף שראוי לכל שבח.
אם יש אתגר גדול יותר מלספר סיפור באופן מופלא, הוא לספר סיפור שסופו ידוע מראש לצופה - וגם את האתגר הזה צולחת "שעת נעילה". בהקפדה, דיוק ובתמהיל נכון של ישראליות וקריצה לעולם הגדול, מצליחה סדרת המתח המקורית לייצר תוצר טלוויזיוני מרשים וכובש המגולל את אחד הסיפורים הצרובים ביותר בתודעה הלאומית של ישראל. עכשיו, אפשר אולי להתנחם, שלצד הזיכרונות הרעים, האובדן והטרגדיה שנחרטו בנו מאז המלחמה, מתווסף גם זיכרון חיובי של יצירה ישראלית ייחודית שהגיעה בעקבותיהם, ומספרת את הסיפור כמו שאיש לא יכול היה עוד לספר.
"שעת נעילה" תשודר בימי שני ב-21:30 בכאן 11