בפתיחת תוכנית הטלוויזיה "אחרי נעילה", ששודרה בתום הקרנת הפרק העשירי והמסיים של הסדרה "שעת נעילה" (כאן 11) שעסקה בקרבות הימים הראשונים ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, טרח המגיש קובי מידן להזכיר לצופים שאין מדובר בסתם סדרה מרגשת, אלא באירוע תרבותי ולאומי מכונן.
מה כוננה הסדרה ניווכח בעתיד, אך כבר עכשיו ניתן ללמוד מה הסיקו יוצרי הסדרה בעשר השנים שבהן למדו לעומק, לפי הפרסומים, את המלחמה: הם למדו שטנקיסטים, חברי תנועת המחאה המזרחית "הפנתרים השחורים" משכונת העוני מוסררה בירושלים, שאלמלא המלחמה היו אמורים לעמוד למשפט על עבירות פליליות, יחד עם שמאלן קיצוני, סופר ועיתונאי מהולל, חבר תנועת "מצפן", הצילו באוקטובר 1973 לא רק את רמת הגולן והגליל מכיבוש סורי אלא גם את ירושלים.
מהסדרה למדו עוד הצופים שאם אחד מגיבורי התהילה האלה לא היה מבין תוך כדי קרב את נקודת התורפה הסורית - שהטנקיסטים שלהם לוחמים נעולים בצריח - ולא היה משכנע את חבריו לתקוף עם טנקים מעטים מאות טנקים סוריים, ישראל הייתה נכנעת לסוריה. התוצאה עצמה לא לגמרי דמיונית. בקרב "עמק הבכא" בגזרה הצפונית של רמת הגולן, ב־9 באוקטובר, מפקד גדוד 77 של חטיבה 7 אביגדור קהלני ופקודיו אכן בלמו והשמידו עם טנקים מעטים מאות טנקים סוריים. אך האירועים של אותו קרב חשוב וידוע בסדרה הם תוצאה של דמיון יוצר ולא של מה שהתרחש בשטח.
אם צודק קובי מידן בהערכתו, הרבה ישראלים ולא ישראלים, שצפו ויצפו בפרקי הסדרה שנמכרה לרשתות טלוויזיה בינלאומיות, יבינו על פי "שעת נעילה" את אירועי מלחמת יום הכיפורים כמו שרבים מבינים את פלישת נפוליאון לרוסיה ב־1812, על פי מה שכתב הסופר הרוסי המהולל לב טולסטוי ברומן המפורסם ביותר בהיסטוריה "מלחמה ושלום": שהשלג ניצח את הצבא הצרפתי ולא האיוולת של המצביא הצרפתי נפוליאון.
בשם חופש היצירה לא רק מותר, אלא חובה לעוות/לעצב את האמת. לשם ידיעת האמת על מלחמות זקוקים בני אדם להיסטוריונים צבאיים אמיצים ולא לקולנוענים מוכשרים. זאת הסיבה שהפילוסוף האתונאי אפלטון סילק במאה הרביעית לפני הספירה את הסופרים והמחזאים מהמדינה האידיאלית שתכנן בדיאלוג "פוליטיאה" (המדינה), כי לדעתו החתירה לאמת ולא חופש היצירה היא תנאי הכרחי לחיים ראויים בציוויליזציית יוצרי המזון ויושבי הקבע שלנו.
שאלת הפיקוד
בכל זאת, אמת צבאית והיסטורית אחת נחשפה ב"שעת נעילה", בין שהיוצרים התכוונו לכך ובין שלא - שצה"ל איננו צבא מקצועי. יוצרי הסדרה לא טיפלו בפיקוד העליון של מלחמת יום הכיפורים וכמעט לא הזכירו אותו: ראשת הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר. הם גם לא טיפלו במפקד החזית יצחק חופי (חקה) ולא במפקד אוגדה 36 ברמת הגולן בפרוץ המלחמה, רפאל איתן (רפול).
המפקד הבכיר בסדרה היה אלוף משנה מגוחך שתרם סיסמאות נבובות כדי להרים את המורל. איש הצבא החשוב והבולט בסדרה הוא איש מודיעין, הטוראי קשר אבינועם, איש יחידה 848 שאחרי המלחמה שונה מספרה ל־8200. הוא שירת במוצב החרמון, וחזה את פרוץ המלחמה.
אחד מיוצרי הסדרה, הסופר והתסריטאי רון לשם, שנולד שלוש שנים אחרי המלחמה, שירת באותה יחידה וזאת כנראה מורשת הקרב שקלט בה.
לשם הסביר שדמותו של אבינועם לא נכתבה בהשראת אדם יחיד אלא בהשראת רבים שהתריעו פעם אחר פעם כי מדינת ישראל על סף מלחמה: "הם דיווחו כל ידיעה שנקלטה. לרובם לא היה מושג שבמטכ״ל בתל אביב יש מי שחוסם את המידע הזה ומטאטא אותו. ראש אמ״ן המשיך לפסול את המתריעים, התנגד לגיוס מילואים כדי לא לזעזע את המשק, ודאג שמידע לא יעבור גם אל ראשת הממשלה גולדה מאיר".
לשם לא דייק: מאיר קיבלה מידע ברור שהולכת לפרוץ מלחמה מהמלך חוסיין, שהגיע לפגישה איתה בגוש דן שבועות ספורים לפני המלחמה. ימים ספורים לפני המלחמה הגיע מידע כזה מסוכן ישראלי במצרים וצה"ל העלה בעקבותיו לרמת הגולן את חטיבת השריון 7. אבל היצירה של לשם ושל חבריו כן מדייקת: במלחמה שהם מתארים ב"שעת נעילה", ראשי מערכת הביטחון וצה"ל אינם שותפים. אם היו משתפים אותם, היה עליהם להראות שהם לא רק לא גייסו מילואים לפני המלחמה, אלא גם ניהלו את המלחמה ופיקדו עליה באופן הגרוע ביותר האפשרי, כפי שאפשר ללמוד בין היתר מהאופן שבו הם ניהלו את מערכות החווה הסינית והעיר סואץ מול מצרים וכיבוש החרמון על ידי חטיבת "גולני" בסוף המלחמה ברמת הגולן. היוצרים הסתפקו בלתאר בסדרה את הדרג הטקטי הנמוך בלבד והללו תפקדו כאספסוף חמוש ובבלגן עצום, באין פיקוד בכיר שיפקד עליהם באופן מסודר ויעיל.
לאחר המלחמה החליף מוטה גור את דדו בתפקיד הרמטכ"ל, ושלמה גזית את אלי זעירא כראש אגף המודיעין. השניים הורו לא לחקור את ליקויי המלחמה אלא להתרכז בשיקום צה"ל. ואכן, צה"ל גדל מאוד אחרי מלחמת יום הכיפורים. אבל לאחר עשר שנים, במלחמה הבאה, מלחמת לבנון הראשונה, חזרו על עצמם בגדול הליקויים המודיעיניים והמבצעיים שהתחוללו ביום הכיפורים, כמו בקרבות עין זחלתא וסולטן יעקב. אחרי 24 שנים הם חזרו שוב, בגדול יותר, במלחמת לבנון השנייה, כשבמקום לחסל די בקלות את ארגון חיזבאללה, המלחמה הפכה אותו לצבא של ממש, המאיים כיום במאות אלפי טילים על מדינת ישראל.
מכאן שהלקח התרבותי־צבאי של "שעת נעילה" הוא שתרבות הסתרת הליקויים ואי־הפקת הלקחים, המלווה אותנו מאז מלחמת העצמאות כדי לא לפגוע בכבוד ובקריירה של ראשי המערכת הפוליטית והצבאית האחראים לליקויים - היא נקודת התורפה של מדינת ישראל בכל התחומים, ובעיקר בתחום הביטחוני. מכאן, בניגוד לדעתו של היוצר המוכשר לשם, אני סבור שלא רק זעירא, אלא גם גזית וגור אשמים. קדמו להם דוד בן גוריון וכל ראשי הממשלה, שרי הביטחון והרמטכ"לים שטיפחו את התרבות הזאת בגלל אינטרס אישי ופוליטי. זאת לא הייתה בעיה רק באוקטובר 1973. הבעיה הזו קיימת גם כאן ועכשיו, אחרי 47 שנים.