קשה למצוא בהיסטוריה היהודית־ישראלית המודרנית צמד מילים בעלות פוטנציאל נפיץ כמו “הפנקס האדום". הפרוטקציה, הקיפוח, אשכנזים, מזרחים, המעברות, המהפך, חיים יבין, בגין בגין, אמא של פרס, שמאל למטה - ימין למעלה, ועוד כהנה וכהנה מושגים שעולים בדמיונכם. וגם סמלי, אגב, ש־100 שנים בדיוק מאז הוקמה ההסתדרות שהנפיקה את הפנקס האדום, המפלגה הגדולה שלה - מפלגת העבודה - מתפוררת לגמרי ועומדת לעבור מהעולם.

ככה שאף על פי שהנושא חבוט כהלכה, פוטנציאל למרחץ דמים תמיד קיים. חככתי כפיים והתיישבתי מול הטלוויזיה וציפיתי לרקטות שיתחילו לעוף מכל כיוון. ומה קיבלתי? כלום. 

ההתחלה הייתה אפילו ברמת התמוה - קיצור תולדות התנועה הציונית. שוב אותו סיפור מוכר על היהודי שמחליט לצאת מהשטעטל, משאיר מאחוריו את בית המדרש והלופט גשפט ובוחר בחיי עבודה, נוסע לארץ ישראל להפריח את השממה במסגרת הקבוצה, שבאחד הקונגרסים היא אפילו קמה, פועלת ומרימה את נס המרד, שבו היא תובעת שוויון בתנאים לנשים. כלומר לפועלות. 

אחר כך, בפלשתינה נולד הרעיון וקמה ההסתדרות. היא דואגת לחבריה. צריך בתים לעולים החדשים - היא מקימה את “שיכון עובדים". צריך שירותי כספים - היא מקימה את “בנק הפועלים". צריך טיפול רפואי, היא מקימה את “קופת חולים כללית".

ראשי הסתדרות בעבר ובהווה אוחזים בפנקס האדום שלהם מול המצלמה, מספרים על חשיבותו באותם ימים, על התרגשותם שעה שהם מחזיקים בפיסת זיכרון חיה זו, והסרט ממשיך הלאה. התפתחות הפרוטקציה, הדרת מי שאין לו, העלייה האשכנזית הוותיקה לעומת עליית צפון אפריקה - רגע, לא שמענו כבר את הסיפור הזה? 

זו הבעיה עם הסרט “הפנקס האדום" - הכל מוכר, הכל צפוי. לא מעצבן, לא מחטט בפצעים, לא חושף לעין השמש חומרים חדשים מכל סוג: מה למשל בן־גוריון אמר לפולה על העולים החדשים, ומה אמרה בחזרה, וגם למשל מה הניע את הקרבות הפנימיים הגדולים בתוך ההסתדרות בשנים שבאו לאחר הקמת המדינה - רק הסיפור הישן בראשי תיבות וזהו. אשכנזים וספרדים. בלי כל מידע חדש. רק איזו עטיפה נאה דקיקה על פני השטח וגמרנו. אותו "סאלח שבתי", אבל בצבע וב־HD. 

רק חיים רמון מבעבע מול המצלמה המנמנמת, כמו קופץ מתוך קופסה, אבל חיים רמון הרי תמיד קופץ. תמיד הוא טוען במרץ ובהטעמה. אלא שבסופו של דבר מיהו חיים רמון לפוליטיקה הישראלית? עוד תקווה גדולה שנכזבה. ובכלל באופן אישי כבר שנים די קשה לי לראות את רמון כאיזה לפיד ההולך בחזית מחנה. הקיץ האינדיאני האחרון שלו לא שינה את דעתי. אני במקומו הייתי קצת מוריד טונים.

אז בניכוי כל הידוע, ל־100 השנים של ההסתדרות בישראל מגיע יותר, הרבה יותר מהסרט הזה. אולי היה שווה למתוח אותו לסדרה. בעצם בטוח שהיה שווה. ובכל אופן גם שונאיו של הפנקס הקטן־הגדול הזה יסכימו שמגיע לו הרבה יותר.

לראות או לוותר: אפשר לראות, אבל אפשר גם לוותר ולחכות לסדרה נשכנית ונוקבת יותר.