“הייתי בן 24 כשהבמאי אימברמן החביב פנה אליי שאכתוב דיאלוגים ושירים לסדרה. הזמן שבו כתבתי את זה היה הזמן שבו התחתנתי עם אשתי היפהפייה, נורית, אחרי שהכרתי אותה פחות מחודשיים. את הפרקים הראשונים כתבתי בירח הדבש שלנו, במלון ‘המלך דוד’ בירושלים, שבו רבנו מהבוקר עד הערב, מה שקורה בדרך כלל לשני אנשים שבקושי מכירים, ואתה כולא אותם פתאום בחדר אחד, ובגלל זה אולי לא רבנו אחר כך במשך קרוב ל־30 שנה כי כבר לא היה לנו על מה. רבים מהדיאלוגים הכעוסים של חדוה ושלומיק (“נמאסת עליי", “לא יכולה יותר" וכו’) לקוחים מהוויכוחים הטיפשיים שלנו במלון, בימים ההם. הייתה לי הזדהות מוחלטת עם שלומיק, גיבור הסדרה. כמוהו גם אני הגעתי מהכפר אל העיר, והכל בה נראה לי מזויף, יותר מדי ומהר מדי, והרגשתי די בודד ונבוך.
“את הדיאלוגים כתבתי על נייר מגולגל של מחשבוני מספרים, ולכן הם היו קצרים. בראיון שנתתי אז אמרתי: ‘דיאלוגים צריכים לכתוב על כרטיסי אוטובוס’, משום שעד אז כתבתי בעיקר שירים, והרעיון העיקרי בשירה הוא להגיד הרבה במעט מילים.
“את השירים כתבתי לסדרה, אבל התייחסתי למצבי הקיומי בעיר, ולא ממש לעלילה. הביקורות אז היו די גרועות, והשתפרו עם השנים, ואני מאוד מקווה שכל מה שכתבתי, ואני כותב עד היום, שייך ל’תרבות הנגד’. אלו זיכרונות רחוקים ומעורפלים, ואני מקווה שבאחד הימים יפיקו סדרת המשך ל’חדוה ושלומיק’, זוג זקנים ציניים, אבל עדיין רומנטיים, שברחו מהעיר אל הכפר, ובלילות הקרים הם יושבים בגינה, עוצמים עיניים ונשאבים לעבר".
יהונתן גפן
===
"אני לבד בעיר גדולה, מהתחלה להתחלה, מ’לא יכול כבר’ ל’נמאס’, וכל דבר נראה לי גס. אני לבד בעיר זרה, כאילו אין לי כבר ברירה, כולם אומרים לי לא נורא וזה מה שעושה לי רע. ללכת אל, ללכת מ... ללכת כי כולם הולכים, מה זה בעצם משנה לאן בעצם הם בורחים"
(“הבלדה על חדוה ושלומיק")
שורות אלו, ששרה מירי אלוני, אז משוחררת טרייה מלהקת הנח"ל, פתחו כל פרק מתריסר פרקי הסדרה “חדוה ושלומיק 1971" (או בקיצור “חדוה ושלומיק"), הדרמה הישראלית הראשונה בטלוויזיה הישראלית, ששודרה החל מ־16 באפריל 1971 ועד 2 ביולי 1971 והפכה לאבן דרך בתרבות המקומית.
במרכז העלילה ניצב זוג קיבוצניקים: חדוה (בגילומה של יעל אביב), ובעלה הטרי שלמה גפן המכונה “שלומיק" (בגילומו של מנחם זילברמן), מוזיקאי אידיאליסט. כששלומיק רוצה להתפתח בתחום המוזיקה, הזוג מחליט לעזוב את הקיבוץ וללכת אל העתיד הלא ידוע והדי מנוכר: העיר הגדולה תל אביב. בהגיעם לעיר הגדולה, השניים נתקלים בקשיי התאקלמות ופרנסה. נקודת מפנה חלה כששלומיק מתגלה על ידי מישקה (בגילומו של יוסי גרבר), אמרגן קיבוצניק לשעבר, שמחליט לקחת אותו תחת חסותו. בסופו של דבר, שלומיק מגלה שהוא לא בנוי לעולם השואו ביזנס ומחליט לחזור לאנונימיות ולקיבוץ.
על יצירת הסדרה היו אמונים היוצר, המפיק והבמאי שמואל אימברמן, התסריטאית אורנה ספקטור ויוצר צעיר בשם יהונתן גפן שכתב את הדיאלוגים. כתיבת התסריט ארכה כחצי שנה. בשנת 1970 החליט אימברמן, אז מלחין ובמאי הקליפים הראשונים של הלהקות הצבאיות, ליצור לראשונה דרמה טלוויזיונית מקומית. “הרעיון לסדרה קינן אצלי עוד כשהייתי חבר קיבוץ (דן, בגליל העליון – ד"פ)", הוא מספר כעת. “קראתי את הספר ‘חדוה ואני’ של אהרן מגד (ספר משנת 1953, המתאר את סיפורו של הזוג חדוה ושלומיק שעובר מהקיבוץ לעיר – ד"פ) ואהבתי אותו. הסיפור נעשה אישי יותר כשעזבתי את הקיבוץ בשנת 65’. כשהגעתי ללונדון לבקש את זכויות הספר ממגד, שהיה נספח תרבות בבריטניה, הוא נתן לי את הזכויות ללא היסוס".
הרגשת שאתה עושה היסטוריה?
“בזמן אמת לא זכור לי שהרגשתי היסטוריה. לחץ כן, היסטוריה לא. למעשה, במבט לאחור הייתה הרבה חוצפה, אולי אפילו ביטחון עצמי מופרז, בתחושה שנתתי לשותפיי ב’סרטי רול’ שאנחנו יכולים לעשות את זה. עם ניסיון כמעט אפסי בבימוי דרמה בכלל וסדרת דרמה בפרט, צריך להיות פנטזיונר לא קטן כדי להרים פרויקט כזה בזמנים הללו. אז הפחד והחששות היו שם כל הזמן, אבל שמרתי על פאסון כמוביל החבורה, ועם התקדמות הצילומים הרגשתי שאנחנו באמת עושים את זה. לזכותם של ‘סרטי רול’ ייאמר שהם סמכו עליי ונתנו לי כל מה שרציתי. זה לא מובן מאליו".
איך התנהלה בחירת קאסט השחקנים?
“האודישנים לסדרה הביאו עשרות שחקנים ושחקניות. כמעט כל מי ששיחק בתיאטרון, בקולנוע או היה בוגר להקה צבאית, נבחן לסדרה. את מנחם זילברמן הכרתי עוד כשביימתי אותו בלהקת הנח"ל, ושם הבחירה הייתה קלה ומוצלחת. לתפקיד חדוה הייתה מועמדת ניצה שאול, שגם אותה הכרתי מלהקה צבאית שעבדתי איתה. לבסוף נבחרה יעל אביב, שהייתה אלמונית יחסית, וגם בבחירה הזו אני גאה. במבט לאחור, רבים מאלו שלימים נעשו שחקני קולנוע או טלוויזיה מובילים בישראל החלו את דרכם ב’חדוה ושלומיק’. מבחינתי, הקאסט הזה היה תענוג גם ממרחק השנים".
“בתקופה ההיא כולם הכירו את כולם בתל אביב, ולכן לא היה קשה למצוא שחקנים", מספרת סוכנת האמנים לביאה הון ששימשה כמנהלת הפקה בסדרה וסייעה בליהוקים. “לגבי יעל אביב, היא הייתה הילדה הכי יפה בגן, נחמדה ומלאת חיים. היא הייתה יפהפייה, וכולם בבוהמה הכירו אותה. זה היה ברור שהיא תקבל את התפקיד".
לצד זילברמן ואביב, השתתפו בסדרה לא מעט כוכבי תיאטרון, בידור וקולנוע, בהם ליא קניג בתור אריקה, אמה של חדוה; שושיק שני בתור אשתו של מישקה; יהודה אפרוני כיוסי הפרסומאי (גיסה של חדוה); אברהם הפנר בתור הרצל מחבר השירים; טוביה צפיר בתור דותן המעבד המוזיקלי; אריה מוסקונה בתור מיכה דרור, קצין הצנחנים וחברו של שלומיק; ששי קשת בתפקיד הזמר בוצי שאון ועוד.
“בסוף הסדרה שלומיק עוזב את העיר ומשאיר לי את הקשרים שלו בתעשיית המוזיקה, וזה רגע משמעותי בסדרה כי הוא הראה עד כמה הוא פחות מתאים לעולם הזה", משחזר מוסקונה. “הסדרה הזו הייתה תחילת הקריירה שלי. אבן דרך עבורי. לא היו אז תלבושות, אז כל מה שלבשנו הבאנו מהבית. אימברמן היה גם צלם וגם במאי, והוא היה דומיננטי ומעורב בכל העשייה. כל חוויית העבודה על הסדרה הייתה מרגשת מאוד".
“את שמוליק (אימברמן) הכרתי דרך הקליפים שהוא ביים לנו בלהקת הנח"ל", מספר צפיר. “שמוליק וחברת ‘רול’ היו בעינינו הוליווד. זה היה כאילו סללו לנו את הדרך למצלמה. שמוליק בשבילנו היה פליני. הטוב שבשמוליק היה תמיד הנינוחות שלו, הכוח שבשקט, הוא היה שקט אבל מים שקטים חודרים עמוק, והייתה לנו המון הערצה אליו. אף אחד מאיתנו לא היה מנוסה אז בקולנוע או בטלוויזיה, זה היה מדיום חדש, אז היינו נורא נרגשים. הייתי אז צמוד לאברהמ’לה הפנר ששיחק איתי בסדרה, והוא הדריך אותי בצילומים. בשבילי זו הייתה חוויה ראשונה".
צילומי הסדרה ארכו כשלושה חודשים בכמה לוקיישנים, בהם הקיבוצים גן שמואל ויקום, וכן בתל אביב ובהרצליה פיתוח. במקביל לצילומים, טובה נאמן ערכה את הסדרה במשך כארבעה חודשים במרתף של “סרטי רול". “את שוט הפתיחה צילמנו בשדות קיבוץ יקום באמצעות מצלמה מיוחדת, מצלמת HIGH SPEED סופר־מקצועית שהושגה מהתעשייה האווירית כדי להשיג צילום סלואו־מושן שהיה בזמנו פורץ דרך בטלוויזיה מסחרית", נזכר אימברמן. “זכורה לי במיוחד סצינה שצולמה בגשם שוטף, כשמנחם זילברמן עומד מחוץ לבית, חצי שיכור, וצורח לחדוה שתוציא את הראש מהחלון. מנחם מאלתר ומשתולל, והצוות כולו על הרצפה מתגלגל מצחוק".
עדיין בפלייליסט
“אם אני, אני בוכה, זה לא אומר שרע לי. אני בוכה כי זה מצחיק להיות לבד, להיות לבד. זה לא אומר, זה לא אומר, אולי זה משהו אחר, אולי זה חם, אולי זה קר, אולי זה סתם כדי לומר"
(“להיות לבד")
“ל’חדוה ושלומיק’ יש מעמד אייקוני בתרבות שלנו בזכות זה שהיא הסדרה הראשונה ששודרה בטלוויזיה הישראלית (שהחלה את דרכה ב־2 במאי 1968 – ד"פ)", אומרת ד"ר אורנה לביא־פלינט, חוקרת דרמה ישראלית בטלוויזיה שכתבה את עבודת התזה שלה על הסדרה. “הסיבה שלא קוראים לסדרה על שם הספר של מגד היא כי מגד לא אהב את העיבוד הטלוויזיוני שעשו לספר. לכן הם שינו את השם ל’חדוה ושלומיק 1971’ כדי לרצות את מגד. בדיעבד אני חושבת שהוא התחרט אחרי שראה את הצלחת הסדרה".
מה משך אותך באופן אישי בסדרה?
“מה שמעניין בסדרה זה הפער שבין מה שהסדרה כביכול אומרת לבין מה שהיא אומרת בפועל. הסדרה רוצה, על פניו, שהצופה יראה את הקיבוץ כמקום מועדף, אבל בפועל היא מראה את העיר כמקום מועדף. יש בה מסר כפול: המסר האחד הוא הסיפור של איש שעוזב את הקיבוץ, מגיע לעיר, נתקל בחרושת התרבות שדורסת אותו, ובסופו של דבר חוזר למקום הנכון של הערכים הציוניים והטובים בקיבוץ. בפועל הסדרה מראה את המסר ההפוך: בסדרה כמעט לא מופיעות סצינות בקיבוץ. ברוב הסדרה רואים את תל אביב מוצגת במלוא תפארתה, עם מכוניות פתוחות, דוגמניות יפות, מוזיקה נהדרת ופוסטרים של ג’ורג’ הריסון ופרסומות. בשנת 1971 הקיבוץ כבר לא היה כזה אטרקטיבי, ואנשים היו עסוקים בתרבות הנגד, בתרבות אמריקאית, בתרבות ההיפית שהחלה לפרוח בתל אביב, למרות שברקע יש את מלחמת ההתשה, והמלנכוליה הזו מרחפת גם בסדרה, אבל לא באופן יותר מדי בולט".
פסקול הסדרה נוצר על ידי יאיר רוזנבלום, אז בשיא עבודתו עם הלהקות הצבאיות, וכלל לצד נעימות אינסטרומנטליות גם שלושה שירים: “חתול ועכבר" ששר מנחם זילברמן, ו"להיות לבד" ו"הבלדה לחדוה ושלומיק" שכתב יהונתן גפן וביצעה מירי אלוני. במרוצת השנים הפכו השירים לקלאסיקות ישראליות. “להיות לבד" אף זכה בעשור שלאחר מכן למעמד של להיט ים־תיכוני כשבוצע על ידי זהר ארגוב, חיים משה ומאוחר יותר אף שלומי שבת.
“ב־1970 הייתי בסוף שירותי בצה"ל כסולנית להקת הנח"ל", משחזרת מירי אלוני. “המלחין יאיר רוזנבלום, שהיה אז המנטור המוזיקלי של הלהקה, קרא לי וליד הפסנתר השמיע לי את השיר ‘הבלדה על חדוה ושלומיק’. הוא אמר שהוא כותב את המוזיקה לסדרת טלוויזיה ישראלית ראשונה לטלוויזיה הישראלית. מיד נעתרתי לבקשתו שאבצע את השיר, ומעולם לא ביקשתי על כך תשלום".
איך השיר התקבל בזמן אמת?
“זה היה הלהיט הראשון שלי כזמרת אזרחית. השיר הולך עמי מאז ועד היום. דורות גדלו עם השיר הזה, המושמע עד היום ברדיו, ואפילו מככב עדיין בפלייליסט של גלגלצ. אני חושבת שאם יעשו סקר של השירים הישראליים הכי מושמעים ברדיו ב־50 השנים האחרונות, השיר הזה יהיה באחד המקומות הראשונים".
מה סוד הצלחתו לדעתך?
“אני זוקפת את ההצלחה הפנומנלית שלו לזכות העובדה שבעיבוד המוזיקלי של השיר ובנגינתו השתתפו אז המוזיקאים הנפלאים דני סנדרסון (גיטרות), אלון אולארצ׳יק (גיטרה בס) ומאיר פניגשטיין (תופים), מי שהיו אז חיילים בשירות סדיר איתי, בלהקת הנח"ל ולימים בלהקת כוורת".
אלוני אף הבליחה בסדרה לפרק אחד. “שיחקתי זמרת צעירה שאותה גילה המלחין הצעיר וגיבור הסדרה שלומיק", היא מספרת. “בסצינה הזו אני מבצעת את ‘הבלדה’ ובסיום שואלת: ‘זה היה בסדר, שלומיק?’. והוא לוחש לי באוזן: ‘מותק, את היית צריכה להיות בהוליווד!’. היה תענוג לעבוד עם אימברמן, שאיתו זכיתי לעבוד עוד קודם, כחיילת, כשיצר את מפעל הנצחת שירי הלהקות הצבאיות ועשה בפילם את הקליפ הנצחי של ‘בהיאחזות הנח"ל בסיני’ לנעמי שמר, שאותו אני שרה".
באפריל 1971 לאחר לא מעט פרומואים בעיתונות הכתובה וברדיו, שודר במוצאי שבת פרק הבכורה בערוץ הראשון היחיד שהיה אז. “הסדרה שודרה בזמן צפיית שיא, אחרי מהדורת החדשות “מבט", והפכה די מהר לשיחת היום", מציין אימברמן. “התגובות ברחוב היו מדהימות".
“בתקופה של שידור הסדרה, כשהייתי רושמת צ’ק בחנות בהוד השרון, המוכר היה מזהה את השם ואומר: ‘מאימברמן אני לא לוקח כסף’", מוסיפה אשתו של אימברמן, מרגלית.
להזדנגף ולהתמזג
ביום שלמחרת הקרנת הבכורה הגיעו הביקורות, שהיו חצויות. בעיתון “למרחב" כתבו שהסדרה “מבטיחה ומשעשעת תוך תיאור הומוריסטי מוצלח של הווי ישראלי". ב"העולם הזה" כתבו עליה: “רגע אחד של אושר". עם זאת, ב"מעריב" כינה המבקר צבי לביא את הסדרה כ"בדיחה גרועה הנחה בין עוגמת נפש למפח נפש". אבל יותר מכולן זכורה למשתתפי ויוצרי הסדרה ביקורתה של המבקרת הדה בושס ב"הארץ", שכתבה: "אנטי־תרבות פירושה שארץ שלמה עוסקת ב’חדוה ושלומיק’, אם לרעה ואם לטובה, והדבר נעשה לשיחת היום. אנשים שלא היו יודעים מעודם על קיומה של סדרה כזאת בתנאים אחרים, דנים בנושא שאין מה לומר בו. על כן ‘חדוה ושלומיק’ היא אנטי־תרבות מעליבה".
“רוב המבקרים אהבו ופרגנו", אומר אימברמן. “הביקורת הארסית של מבקרת הטלוויזיה של ‘הארץ’ זכורה לי במיוחד. הייתי קורא את הביקורת הזו בשעשוע מתובל בבוז. לאורך כל הקריירה שלי היחסים שלי עם הביקורת היו מורכבים. מעולם לא הייתי יקיר הביקורת. מצד שני הביקורת עושה את תפקידה, ואני עושה את שלי - יוצר קולנוע וטלוויזיה במשך יותר מחמישה עשורים. אין לי טענות".
למרות פרק הזמן הקצר שבו שודרה, הפכה “חדוה ושלומיק" לאבן דרך משמעותית ומשפיעה בעולם הטלוויזיה והבידור המקומי; היא הזניקה לא רק את הקריירה של אימברמן כיוצר קולנוע וטלוויזיה (“שתי דפיקות לב", “בוא נפוצץ מיליון", “חמש־חמש", “כנפיים", “בחזרה לאנטבה"), אלא גם את של זילברמן, שהפך מאז לאחד השחקנים הבולטים בקולנוע (“גבעת חלפון אינה עונה", “שלאגר" וסרטי מתיחות כמו “מצלמה בלי בושה" ו"עבודה בעיניים"), ברדיו ובטלוויזיה. בשנת 2000 עזב ללוס אנג’לס ונפטר ב־2014 לאחר שלקה בלבו.
אביב החליטה לעזוב את אור הזרקורים, ולאחר הסדרה חיה בלונדון, בהודו, באינדונזיה, בספרד ובבלגיה. בשנותיה בחו"ל עסקה בעיצוב אופנה. בשנות ה־90 חזרה לארץ והפכה למלהקת בכירה לסרטים וסדרות (גילתה בין השאר את יעל בר זוהר בת ה־15). בשנים האחרונות היא מתגוררת בליסבון. “כשחקנית צעירה חוויתי חוויה מסעירה ב’חדוה ושלומיק’, אך היום זה מאוד רחוק ממני", מספרת אביב כעת בשיחה מליסבון. “במבט לאחור אני חושבת שהסדרה שרדה את מבחן הזמן כי עד היום אנחנו רואים על המסך סדרות שמנסות לצייר את המציאות הישראלית המשתנה באופן מתמיד, ולרקוח לתוך הדרמה גם מוזיקה. בכך הסדרה הקדימה את זמנה והייתה האבטיפוס לעניין הזה. היא מתארת תקופה נאיבית ומיוחדת בחברה הישראלית של בין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים, תקופה של פריחה תרבותית בשלל מובנים כמו אופנה, רוקנרול והמעבר ממקום כמו קיבוץ לעיר הגדולה. זה משהו שקורה עד היום, וקל להזדהות עמו ועם הרלוונטיות שלו".
מה סוד הקסם של הסדרה?
לביא־פלינט: “בעיניי חשיבותה היא בעצם היותה הראשונה בהיסטוריה מפוארת של סדרות דרמה ישראליות שבאו אחריה, והיום הן מפורסמות ומשודרות בכל העולם. השירים שלה עמדו במבחן הזמן, והם נציגי הסדרה וסוכניה בתרבות. הם שבים ומזכירים את הסדרה בכל פעם שאנחנו שומעים אותם, אבל יש להם כבר חיים משל עצמם. שני השירים העיקריים בהחלט נכנסו לקאנון של המוזיקה הישראלית. בנוסף, הסדרה הכניסה ביטויים ומטבעות לשון כמו ‘להזדנגף’ (לבלות בדיזינגוף – ד"פ) ו’להתמזג’ (להתערבב בחברה – ד"פ) שהוטמעו בשפה העברית".
מוסקונה: “הסדרה מראה את המציאות הישראלית של התקופה ההיא. זה לא היה סיטקום. זו דרמה משעשעת ישראלית שאמורה לגרום למצב רוח טוב. מנחם ויעל היו הכוכבים האולטימטיביים כי היו מדי שבוע אצלך בסלון. הסדרה הייתה מקפצה לעוד דברים".
צפיר: “זו הייתה הסדרה הראשונה וזה היה ‘ואוו’. אז אנשים לא ידעו איך לאכול את זה. אנשים פתחו טלוויזיה בשחור־לבן, ופתאום בין כל תוכניות האולפן החדשותיות, באה סדרה שמצולמת בחוץ כמו שאימברמן אוהב, בלוקיישנים עם אנשים שזזים, שרוקדים, שקורים להם דברים. זה היה הלם לאנשים. היה צמא עצום לדברים עבריים, וזה היה רגע מכונן בתרבות הישראלית".
אימברמן: “בסופו של דבר הסדרה היא על חייהם של אנשים צעירים, על הקשיים, האהבות והתקוות, על התאקלמות, שאיפות ופשרות. הסדרה לא בנויה על התקופה שבה היא מתרחשת, ולכן אמינותה והרלוונטיות שלה עומדות בעיניי במבחן הזמן. אז נכון שהקצב, הסגנון הקולנועי והלוק מעט מיושנים, אבל לטעמי יש לזה קסם משלו, וגם ברטרוספקטיבה אני גאה בתוצאה הסופית".