נתחיל בכוכב התקשורת הזורח דוד (דודי) אמסלם. מאז הותיר ביתמותו את משרד הסייבר והתפנו לו שעות רבות ביממה, מקפיד ח"כ אמסלם להעלות מדי יום לרשתות החברתיות סרטונים תוצרת ערוץ הכנסת המציגים את פרי עמלו הפרלמנטרי. לסרטונים אלה יש מתכונת קבועה. אמסלם עומד על פודיום הנואמים במליאה, מחרף ומגדף את הקואליציה ("נוכלים", "אפסים", "קרטונים"), בתוספת צעקות, נפנופי ידיים ועוד כהנה וכהנה ג'סטות אהובות על האיש העדין, שנגיד, דן מרידור ובני בגין לא היו מעלים בדעתם להפגין.

האופוזיציה רותחת. אנשיה, בהכוונת מכוון, שלא קשה לנחש איפה הוא גר, מקדמים את תפיסת “גניבת השלטון". זה בסדר. בקרב הזה כל ספין הוא לגיטימי. אלא שבקרב הזה האופוזיציה איבדה את הרסן בשימוש בשפה בוטה. הכל מותר. גם מה שאסור מותר. גידופים דוגמת אלה שלשונו של אמסלם נוטפת בנדיבות לא נשמעו בתכיפות בכנסות קודמות. גפני מקלל את ממשלת בנט “אפסים". הוועדות הן הר געש. עבודה תחיקתית של ממש אינה נעשית שם, עומדים אנשים וצורחים ומקללים זה את זה, ואנחנו, דלת העם נקובי הכיסים, מממנים להם את השעשוע הזה.

וזה חוצה מפלגות. בין שזה אמסלם ובין שזה יאיר גולן, קשה להבין את השימוש בלשון המטונפת, בחוסר הכבוד כלפי המשכן ובמה שהוא מייצג, ואת העובדה המקוממת שמר ישראלי צריך לשלם להם משכורת על כך. רוצים לקלל? שיקבעו להיפגש בערב בגינה אחרי שעות העבודה ויקללו זה את זה עד שיתפורר להם הגרון. ואם בכל זאת לא מצליחים להתנהג בהתאם במליאה, אז שליו"ר הכנסת מיקי לוי תינתן הסמכות לשלוח את המקלל לשירותים לשטוף את הפה במים וסבון ואחר כך להעמיד אותו בפינה. מה שאסור לילד שלי, על אחת כמה וכמה אסור לפרלמנטר דוד אמסלם.

לראות או לוותר: לראות כמה דקות בלבד כדי לקבל מושג ולעבור לערוץ אחר, ובעיקר להרחיק ילדים מהמסך.