איך אנחנו אוהבים דרמות פשע. בין אם הן מבוססות על סיפור אמיתי או לא, מספיק לנו סיפור סוחף ושחקנים טובים וזהו, הסיכוי שלא נתאהב שואף לאפס. ראו בעצמכם: "מנאייכ", "השוטרים", "מלכות", אפילו בלקספייס – כולן היו סנסציות בארץ, חלקן אף נמכרו לחו"ל וכולן כבר עובדות במרץ על עונה שנייה. כשמסתכלים על הקריטריונים האלה – מה הפלא שכבר עם ההכרזה על יצירת "מעילה", התחושה הייתה שמדובר בנוסחה מנצחת?
הסיפור עצמו מבוסס על פרשיית אתי אלון והבנק למסחר שנדמה כי אין איש בישראל שלא מכיר אותה. העובדת הזוטרה שקודמה למנהלת וגנבה במשך שנים סכום בל יתואר של כרבע מיליארד שקלים, שנלקחו היישר מלקוחות הבנק, למען אחיה, עופר מקסימוב, המכור להימורים. הקאסט – מצוין, לא פחות. דאנה איבגי ויהודה לוי הם שחקנים ותיקים הידועים בכישרונם ויכולתם המיוחדת לשבות את לב הצופה, וגם כאן, הם עושים זאת בהצלחה גדולה. כשלצידם נבחרת מוכשרת לא פחות כמו דובר קוסאשוילי (האב במשפחת מקסימוב), שלום אסייג (מנהל הבנק), ענת וקסמן (האם במשפחת מקסימוב) ושני קליין (אשתו של עופר) – נראה שגם במישור הזה, "מעילה" מתעלה על סדרות אחרות בז'אנר.
אפילו בגזרת היוצרים, היינו אופטימיים, שכן הסדרה נכתבה ע"י שירה פורת ("מלכות") ויותם גנדלמן, שגם ביים, והלא הוא בעל ניסיון רב בתחום לאחר שנמנה גם בין יוצרי "צל של אמת", הסרט הדוקומנטרי זוכה פרסי האקדמיה לטלוויזיה, שסיקר את פרשת רצח תאיר ראדה.
אז מה בכל זאת הוביל אותי להפסיק לצפות בה אחרי שני פרקים למרות שהייתי ערוכה מראש לבינג' של ארבעת הפרקים שקיבלתי לביקורת? ובכן, מדובר בכמה דברים. ראשית, הטיימינג. אמנם עברה כבר כמעט שנה מאז שודרה "אתי אלון: האישה שגנבה 250 מיליון", גילמה את אלון, אך החזרה של הפרשה לחיינו אחרי שנים ללא עיסוק בה הייתה דרמטית וסוחפת, וכעת, שנה אחרי, בלתי נמנע היה שנגלה פחות סקרנות לראות שוב יצירה המסקרת את הסיפור המדובר. בתוך כך, כאשר הסדרה מתגלה ככמעט דוקומנטרית מבחינת רצף האירועים, כשגם אלו שנוצרו כפרי דמיונם של היוצרים הם לא מספיק דומיננטיים או משמעותיים לקידום העלילה כך שנרגיש שמדובר בסדרה אחרת – תחושת המתח והדריכות יורדת משמעותית.
אין ספק שכאשר מדובר בסדרות המבוססות על סיפור אמיתי, הרצון לדעת מה קורה בסוף הוא לא אחד הדברים הבולטים שמרתקים את הצופה. בכל זאת, כולנו יודעים איך נגמרה הפרשה ואף אחד כמובן לא ציפה שהסדרה תסתיים בהתנצלות של עופר מקסימוב וטיסה משותפת של כל המשפחה לזנזיבר. עם זאת, הודות ולא מדובר בסרט דוקומנטרי אלא בדרמת פשע, שינויים קטנים וקווי עלילה נוספים בסדרה הם תנאי הכרחי כדי לייצר, ולו לרגע, את התחושה ששווה להמשיך לצפות בה. שיש בה מעבר. כהשוואה, אפשר לראות ש"השוטרים", על אף היותה דרמטית ועשויה מדי, לטעמי, הצליחה למנף את הפרשה המקורית לכדי מספר התפתחויות מעניינות ונוספות ששירתו את הנרטיב והוסיפו לצופים סיבות נוספות לצפות בה, על אף שכולנו, כאמור, ידענו איך הסיפור יסתיים.
אם לא די בכך, גם תצוגת המשחק המרשימה של איבגי ולוי לא הצליחה להפיג את התסכול שנוצר בעקבות הצפייה ב"מעילה": עוד לקוח שאתי אלון גונבת ממנו כסף, עוד מניפולציה רגשית שמפעיל עופר מקסימוב – אנחנו נעים מרגע מתסכל אחד לרגע מעיק אחר ונכון, זה הסיפור ואי אפשר לעוות את המציאות המטלטלת, אך 7 (!) פרקים של הרגעים האלה? עבורי, זה כבר קצת טו מאץ'. במקרה הזה, גם 3-4 פרקים יכלו לגמרי לספק את הסחורה.
