הודות להנרי דוד קיבלנו כמה רגעים שקצרה היריעה מלתאר את טמטומם

ב-48 השעות האחרונות הפוסטים ברשתות החברתיות התחלקו לשניים: אלה שזעמו על ביטויי הגזענות של הנרי דוד ואלה שזעמו על אלה שזעמו על ביטויי הגזענות של הנרי דוד. כך או כך, מה שבטוח הוא שבמשך כל 15 שנות הקריירה של דוד כשחקן בישראל, שמו לא היה כל כך פופולרי בציבור הישראלי. ממש אין בי רצון להמשיך ולדון בחצי הדקה המסכנה שבה הוא פלט כל מיני מילים רעות ועלובות (נכונות ככל שיהיו), אך ניכר שבהפקה חולקים עליי, שכן הודות למונולוג הזה קיבלנו כמה רגעים שבאמת קצרה היריעה מלתאר את טמטומם.

במשך דקות ארוכות, כמעט כל שורד תיאר אל מול המצלמה כמה הוא המום מהאמירות הללו, והחזיר בסיפור משונה ותמוה שאמור להראות כמה הוא ליברלי בעצמו: "לבן שלי יש חבר שקוראים לו שון", "בת אחותי נשואה לאוקראיני", "אני תימני ונתתי כיף להודי", "הבת שלי אמרה לי פעם ספסיבה". כבר מצאתי את עצמי מתגעגעת לאלה איילון מהעונה הקודמת מספרת על עצמה שהיא קלילה, כייפית וקופצנית. די נו, זה לא אמיתי.

משם, המשכנו לנושא כיפי אחר – שוביניזם מול פמיניזם. אוהד בוזגלו, גרסת השייח 2.0, לא מפספס אף הזדמנות למשוך אקשן ומפציע בסיפורים מהללים על כמות הנשים שאיתן הוא מבלה והקלילות בה הוא משיג אותן. הידד. ג'קי, בתורה, לא מפספסת את ההזדמנות לענות לו, בצעקות ושאגות, למה שמתגלגל לדיאלוג מכוער שכל צד בו נשאר בעמדתו. האם ג'קי צודקת? ברור, אבל למה לצרוח? היא גרמה לי להסכים עם בוזגלו שטען כי אם הוא היה עומד וצועק מעליה כפי שהיא עשתה לו – אף אחד לא היה שותק, ועכשיו אני לא יכולה לתמוך בה בשקט.