דרמה מוזיקלית חדשה, בנינוח ישן, הצטרפה אתמול (שני) לשורת הפריים טיים של כאן 11. במרכז הסיפור עומד קובי שמר, הבן של, שקרוע בין ההצלחה הגדולה של אביו לבין הקריירה המסתמנת של בנו. בין שתי המדרגות היציבות, שניחנו ב"קול יפה והרבה מזל" ישנה מדרגה רעועה, מתוסבכת ומסוכסכת עם עצמה, שהצטרפה לסדרה בצורת גבריות מאצ'ואיסטית עם שפם. 

משפחת שמר בנויה משלושה דורות של מוזיקאים – הסב, ארי שמר האגדי שאחראי על להיטי שנות ה-80 של ישראל הישנה והטובה, הבן המוצלח עם קול הפעמונים (אור עמרמי ברוקמן) והאב שנפל בין הכיסאות (איתמר רוטשילד). הסיפור של היוצר והבמאי, תום שובל, בחר דווקא להתמקד במי שבדרך כלל נשאר מאחור. ההוא הכישרוני שלא הצליח לפרוץ את גבולות האולפן, לעבור לקדמת הבמה ולהרטיט את לבבות הקהל. אלא כשכבר שנראה שהתסכול עומד להכניע אותו, מגיעה הצעה שמתקשה לעלות על הפרק, אך הופכת למהות. 

מסע בזמן

כבר בתחילת הסדרה אפשר להרגיש את הדיסוננס הקיצוני בין העבר והעתיד. תמיד הכל על הרצף. קובי הוא פרזנטור של רכב אוטונומי שמסמל את כל מה שעוד צפוי לקרות לו ולקריירה המוזיקלית שלו, בעוד שהשאר מסביב מרגיש כאילו העלילה נכתבה מלפני 30 שנה. גם היחסים של קובי עם המוזיקה מסתמנים כמורכבים ומעורערים, בדיוק כמו הקשר שלו עם אביו, ש"היה שם בשביל כולם, חוץ מאשר בשבילו". הוא אמנם עובד על תקליט חדש ויוצר שירים שכתובים באינטליגנציה רגשית מיוחדת ומשונה, אך בינתיים מסביב המחמאות ממשיכות לזרום לשני הכיוונים הלא נכונים.

על אף שהדרמה החדשה סובבת סביב מוזיקה, אין ספק שכוונת המשורר הייתה להתמקד דווקא ביחס בין שלושת הדורות. קל לנו להאמין שדור ההמשך של אמנים גדולים יוכלו גם הם להשמיע את קולם ולהתברג בתעשיית המוזיקה, אך "הד הולך" גורמת לנו לראות את הצדדים הפחות טובים. הקושי להדביק את הפער, להיות בזכות עצמך וליצור את האומנות שלך ללא רפרנסים משפחתיים. 

אחרי החיזורים החוזרים ונשנים של גידי (שמואל וילוז'ני), השותף לשעבר בצמד עם ארי שמר "שני מנשה", מגיע הרגע שמשנה את התמונה. קובי נוסע במכונית האוטונומית שלו, כשלפתע היא "בוגדת בו" ולא מספיקה לעצור לקראת בואו של הולך רגל שזינק אל הכביש, והוא כמובן היה גידי. זה מציע לו להצטרף אליו כצמד (מנסיבות שלא אפרט כדי לא להרוס לכם את הפרק) ולהחזיר עטרה ליושנה. 

מה צופן העתיד?

"הד קולך" כתובה בצורה רצינית, אך עם המון ציניות ו"בדיחות שחורות" שמקלילות על העלילה הכבדה. בחירת השחקנים, שדווקא ברובם לא מוכרים מאוד, יוצרת מעין ריחוק של הצופה ומאפשרת לו להסתכל על הסדרה במבט סלחני יותר. עם זאת, נדמה שדווקא עצם העובדה שרוב הקאסט אנונימי לגמרי מועילה לאמינות והיא גרמה לי להרגיש לעיתים כאילו אני צופה בתוכנית דוקומנטרית אמתית בה ארי שמר הוא האריק איינשטיין שלהם. מעניין אם ככה זה היה אצלו. 

זה אמנם רק הפרק הראשון, אבל כבר תוך כדי הצפייה כבר ראיתי בראש את הגלגלים נעים אחורה וקדימה. כיצד מהמקום הכי פגוע וכואב קובי יצליח לשחזר את ההצלחה של אביו, אם בכלל, מה צופן בעתיד לדור השלישי של משפחת שמר והאם יהיה פה סוף טוב בו כולם חיו באושר ועושר? הרוח המסתורית בהחלט אופפת את הסדרה החדשה של התאגיד, אך כולי תקווה לנפות את הערפל ולסגור בשרשרת את הרצף המוזיקלי המשובח שיש לה להציע.