בינואר 1992, כשהיא על ערש דווי כתוצאה ממחלת הסרטן שהתישה את גופה, אך לא את נשמתה, מתודלקת במורפיום ועם חוש ההומור האופייני לה - בחרה השחקנית, היוצרת והקומיקאית טליה שפירא, בת 45 בלבד, לבלות את ימיה האחרונים הרחק מבית החולים, כשהיא גומעת מהתרופה החביבה עליה: אנשים.
כמי שנהגה לבלות עם חבריה ולשוחח דרך קבע עם עוברי אורח ברחוב, שיחות שתרגמה מאוחר יותר לבמה - היא שאבה את כוחה, מהות חייה והשראתה מהדינמיקה עם אנשים, ובמחיצתם גם בחרה למות.
"היא זכתה לפרידה מלכותית", אומר בעלה השני, מפיק הקולנוע ואיש העסקים יעקב ליפשין. "הרופא שטיפל בה נתן לה למות בבית, עם הרבה מורפיום. כשהיא הייתה בהשפעת המורפיום, היא הרגישה כמו אלוהים ואמרה דברים שגרמו לאנשים למות מצחוק. אז זכינו לפרידה עם דברי שבח ואהבה ותמיכה וכל מה שאפשר. כמו מלכה".
"ליהי חנוך, נאוה צוקרמן ואני ליווינו אותה בימים האחרונים", משחזרת השחקנית יהודית סולה. "בחדר התנגנה המוזיקה הקלאסית שהיא אהבה והיה מונח זר פרחים. בכל פעם היינו מדגדגות אותה והיא הייתה מתפקעת מצחוק. פעם היא צחקה כל כך, עד ששאלנו אותה: 'תגידי, מה מצחיק אותך ככה?'. 'כשתגיעו לשם תבינו', היא אמרה לנו".
שפירא הייתה אחת הכוכבות הגדולות בעולם הבידור משנות ה־60 עד ה־80. היא לא ירדה מהמסך, בין שבסרטי קולנוע פולחניים שבהם השתתפה דוגמת "שבלול", "חגיגה בסנוקר" ו"חגיגה לעיניים" (שעליו זכתה בפרס השחקנית הטובה), בין שבתוכניות טלוויזיה ("לול", "קרובים קרובים", "הופה היי") ובין שבהצגות או בהצגת היחיד הקומית שהעלתה - "אחת העם" - שבעיני רבים הייתה שיא עשייתה.
היא הייתה במרכז הבוהמה, חלק מחבורת לול המיתולוגית. היא הייתה נועזת, נשית, פמיניסטית, קולנית ועוצמתית. שפירא ניפצה את המצ'ואיזם שדבק בחבורה, ועם זאת הייתה אחת מהחבר'ה.
היא ליוותה את הקולנוע הישראלי בימי הזוהר הראשונים שלו וגילמה תפקידים מגוונים, קומיים ודרמטיים, שהבליטו את כישרון המשחק הווירטואוזי שלה. "טליה לא מיצתה את מלוא הפוטנציאל שלה, כי לא הספיקה", מציין ליפשין. "היא תמיד הייתה הראשונה בכל: עשתה את הסטנד־אפ הראשון בישראל, של אישה שכתבה בעצמה את החומרים שלה. את ההצגה השנייה גם כתבה בעצמה, אבל נפטרה לפני שהספיקה להעלות אותה".
"טליה הייתה חכמה ופורצת דרך", מספר בן דודה, סוכן האומנים אריק קנלר. "אישה עוצמתית וחזקה, שהביעה במשחקה ובדמויות שלה אלמנטים חברתיים וערכיים, והייתה הראשונה בארץ שעשתה זאת בצורה כל כך עוצמתית".
חיית במה
ב־6 באוגוסט 1946 נולדה שפירא לפאניה, ציירת, ולשמואל, חשמלאי, וגדלה בשכונת תל גנים ברמת גן במשפחה בת שני ילדים. "זה היה בית פתוח שהיה בו פסנתר גדול בסלון וחברים באו תמיד לנגן, לשיר ולצחוק", מספר אחיה הבכור, אילן שפירא. "למרות שמרבית המשפחה נספתה בשואה, התרבות והצחוק היו נוכחים בבית כסוג של תרפיה".
אילן מספר כי כבר בבית הספר היסודי בלט כישרונה: "בגיל 6 היא הגיעה הביתה נרגשת ומאושרת, וסיפרה כי נבחרה לשחק את מלכת אסתר בהצגה בית־ספרית. היא תמיד הייתה במרכז החבר'ה, מאוד חברותית. מסמר המסיבות".
את שנות התיכון התחילה בבליך הרמת־גני, שמטעמו נשלחה ללמוד בחוג דרמטי בבית הספר לאומנויות הבמה בית צבי. בהמשך עברה לבית הספר התיכון לאומנויות הבמה רננים בתל אביב. "שם היא הרגישה באמת בבית, כי היא חיה את הבמה", מספר שפירא. "המורה שלה למשחק באותה תקופה היה עמוס מוקדי, שייסד את תיאטרון הנוער 'שחרית' שבו טליה שיחקה בנעוריה והוכיחה כישרון דרמטי יוצא דופן, לצד כמובן החוש הקומי הבלתי נלאה שלה".
בגיל 16 חוותה טרגדיה ראשונה כשאמה, פאניה, נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 45. "זו הייתה חוויה קשה עבורנו", מספר שפירא. "בתקופה הזו לא הייתה כימותרפיה והתייחסו לאנשים שחלו כמצורעים. זה צילק את הנשמה של טליה. אמא שכבה בבית כשנה וראינו אותה גוססת לנו מול עינינו. לימים, נוסף לטראומה הזו, גם אשתו השנייה של אבינו נפטרה מסרטן".
"הפטירה של אמה השאירה ואקום מסוים במשפחתה", מציין בנה של שפירא, יוני בן טובים (לימים בסיסט ומייסד להקת זקני צפת). "היא כתבה על אמא שלה אבל לא דיברה עליה יותר מדי, כי כנראה זה היה קשה מדי עבורה".
ברננים הכירה את מי שהפך לחבר נפש ושותפה לתחנות חייה המקצועיות הראשונות - השחקן עזרא דגן. "הכרנו לראשונה בשנת 1963 והיינו בלתי נפרדים במשך עשור, אח ואחות עם חיבור עמוק וטרגי - אמא שלי ואמא שלה נפטרו מסרטן בטרם עת", מספר דגן. "הכאב חיבר אותנו ומהכאב ובזכות אהבת תיאטרון גדולה מאוד צמחנו. זה היה חיבור רגשי עמוק".
איזו תלמידה היא הייתה?
"היא הייתה גאונה, אבל כנראה היו לה בעיות קשב וריכוז שאז לא ידעו לאבחן. היא לא הייתה מסוגלת לשבת ולכתוב, אז עשתה את בחינות הבגרות בעל־פה והצליחה מאוד. העלינו הצגות בבית הספר והיא הייתה הכוכבת".
אחיות לנשק
ב־1964 התגייסה שפירא לצבא ושירתה תחילה בחיל הדרכה, שם לימדה דרמה ומשחק. "שאול ביבר, ראש הווי ענף ובידור, הקפיד להביא ללהקת גיסות השריון חבר'ה מוכשרים. הוא זיהה את הפוטנציאל שלה והעביר אותה ללהקה", מספר דגן, ששירת לצדה בלהקה הצבאית. "היא בלטה בלהקה ועד מהרה הייתה הכוכבת הגדולה שלה.
בייחוד כבשה את כולם עם הדמות של גברת צימרשרק, שיורדת לתעלת סואץ כדי לחפש את בנה, שאותו גילם צבי שיסל. טליה קרעה את כולם מצחוק. כשהתחלנו להעלות בלהקה את החומרים הראשונים של חנוך לוין, טליה עשתה גם איתם עבודה יוצאת מן הכלל".
שפירא, שחתמה קבע בלהקה הצבאית, השתתפה בשתי תוכניותיה המצליחות: "כנר על הטנק" (1966) ו"שישה ימים בטנק" (1967), שהועלתה אחרי מלחמת ששת הימים. "במהלך המלחמה טליה הייתה מחוברת למה שקורה עם החיילים", מציין דגן. "אהבת האדם הייתה דבר ראשון אצלה.
בנסיעה דרומה במשאית, אני זוכר התפרצות היסטרית ואיומה שלה כי גילו חייל מצרי מסכן מתחבא מתחת לאיזו מכונית, וניסו לירות עליו. טליה צעקה: 'תפסיקו! תעצרו! המלחמה נגמרה! קחו אותו כשבוי אבל אל תהרגו אותו!'. היא פרצה בבכי. זה היה קטע נורא. אותן תחושות ליוו אותה גם במהלך מלחמת יום הכיפורים, כשצוותנו יחד לצוות בידור שכלל גם את טוביה צפיר וחנן יובל".
העובדה שהייתה סטארית בלהקה לא מנעה ממנה לטפח את הכישרונות החדשים שהצטרפו ללהקה: אבי טולדנו, דורי בן זאב ותיקי דיין, שהפכו לחבריה הקרובים. "כשהייתי באודישנים ללהקה הצבאית, טליה הייתה אחת הבוחנות, כי כבר הייתה שנה וחצי בלהקה", מספרת דיין. "היא ניגשה לבמאית מירי מגנוס ואמרה לה שצריך לצרף אותי ללהקה.
מירי מגנוס אמרה לטליה 'אבל היא מכוערת ושמנה - זה לא מתאים לנו'. אז טליה ענתה לה: 'תגידי, נפלת על הראש? אני צריכה לפחד שהיא נכנסת כי היא תגנוב לי את ההצגה. חייבים אותה בלהקה!'. בזכותה התקבלתי".
דיין, שהייתה אחת מחברותיה הקרובות של שפירא וראתה בה מנטורית, נזכרת ברגע שבו הבינה שמצאה בלהקה את חברת הנפש שלה: "כשרק התקבלתי ללהקה, ציוותו אותי לטליה לשמור על הבסיס עם רובה צ'כי ופק"ל, כחלק מריתוק שכל הלהקה קיבלה. כך מצאנו עצמנו, שתי בנות שלא מכירות אחת את השנייה, הולכות בלילה החשוך, שומרות ומדברות.
היא הייתה אשת העולם הגדול וסטארית ענקית, ואני הייתי נערה ביישנית שמפנטזת על קולנוע וסרטים. בזמן השמירה אמרתי לה: 'בואי נכבוש את הלשכה כמו בסרטים'. מבלי להסס היא אמרה לי: 'יאללה', והתחלנו לעשות פוזות של חיילים המתפרצים לחדר. כך בעצם התחילה החברות שלנו. לאורך כל אותו לילה דיברנו, והיא סיפרה לי דברים מאוד אינטימיים עליה וחשפה עצמה בפני אדם שאינה מכירה.
שאלתי אותה: 'למה את מספרת לי את כל הסיפורים האישיים האלה?', והיא ענתה: 'כי אנחנו נהיה החברות הכי טובות'. וזה מה שקרה. זכיתי בטליה, והיא הייתה החברה שלי והעוגן שלי ולקחה אותי בפירוש תחת חסותה. היינו עושות הרבה אימפרוביזציות על הבמה, וכל הזמן היינו ביחד, מדברות וצוחקות".
מי שעוד הצטרף ללהקה בזכות שפירא היה דורי בן זאב, חברה הטוב. "אין יום שאני לא מתגעגע אליה", הוא אומר. "ראיתי אותה בפעם הראשונה בלהקת גיסות השריון יורדת ומשגעת את כל בית החייל מצחוק. היא ראתה אותי באותו זמן משחק בהצגה 'אנה פרנק' בתיאטרון צה"ל והפכנו לחברים טובים, עד כי מהר מאוד רציתי להצטרף ללהקת גיסות השריון בזכותה.
היא אומן גדול ובעיקר קיבלה מתנה - היכולת לקלוט דמויות, לעצב אותן בצורה כל כך חזקה מתוך אהבת האדם. היא רצתה להעביר לקהל שלה ולסובבים אותה את הצורך לצחוק, לחייך וליהנות מהחיים האלה. בעיניה מטרתו העיקרית של אומן היא קודם כל לרומם את זכות הציבור לצחוק".
מעופפת בחיים, מפוקסת על הבמה
בשנת 1969, עם שחרורה מהצבא, התגלגלה להפקה האזרחית המשמעותית הראשונה בקריירה שלה - "ערב פזמוני אלתרמן", שבהמשך שונה שמו ל"צץ וצצה". במופע המוזיקלי, שהפיק אברהם דשא פשנל והורכב משירי נתן אלתרמן, השתתפו חברה מהתיכון והלהקה עזרא דגן, רבקה זהר, בומבה צור ומנחם זילברמן, והיו בו להיטים כמו "אוריאנה", "זמר שלוש התשובות" ו"גדליה רבע איש". הסולו הבולט של שפירא במופע היה "כבר מאוחר מדי", שהלחין משה וילנסקי.
"זו הייתה עבודה קשה, כי התרוצצנו בארץ, אבל גם הצלחה מסחררת שהזניקה את הקריירות של כולנו", אומר דגן. "גם כאן טליה הייתה בולטת בכישוריה הוורבליים. עוד מנעוריה היא הייתה קצת מעופפת, ואני, כנושא כליה, הייתי דואג להזכיר לה לקחת את האביזרים. אבל כשהיא הייתה על הבמה, היא הייתה מופתית, מפוקסת ומופלאה".
"היה קטע ב'צץ וצצה' שבו רבקה'לה זהר שרה את 'אוריאנה', וטליה, שגילמה זונה, ישבה בצד עם סיגריה ופרצוף חולמני. ברגע שהיא הייתה מזיזה טיפונת את הפנים - הקהל היה מהופנט", משחזרת דיין.
באותו זמן החליט גיורא גודיק להפיק לדיין תוכנית יחיד. היא ביקשה את שפירא כבמאית. זו הייתה עבודת הבימוי הראשונה שלה. "היינו כל הזמן ביחד ופיתחנו שפה משותפת", אומרת דיין. "בסוף גודיק לא קיבל את מה שעשינו. עשרה ימים לפני הפרמיירה הוא החליף אותה".
שפירא המשיכה משם לתפקידי משחק בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, בתיאטרון חיפה ובקאמרי, ובמקביל טיפחה קריירה קולנועית. את התפקיד הראשון בקולנוע קיבלה סמוך לשחרורה מהצבא בסרט "ארבינקא", וכעבור שנתיים, ב־1967, השתתפה ב"שבלול" של חבורת לול.
"טליה הייתה אדם חברותי, לקחה חלק בכל הקליקות של אותם ימים", מספרת חברתה הטובה, השחקנית יהודית סולה, שהייתה יחד איתה בחבורת לול. השתיים נפגשו לראשונה על סט צילומים על גג של בניין ביפו. "טליה שכבה על הגב והשתזפה, וכשעברתי לידה היא אמרה לי 'זוזי, את מסתירה את השמש'. זהו, מאז נהיינו החברות הכי טובות", היא מספרת.
בקרב חבורת לול - אורי זהר, אריק איינשטיין, צבי שיסל, בעז דוידזון, שלום חנוך, ג'וזי כץ ויהונתן גפן - סולה מעידה כי חברתה הייתה שונה: "בניגוד לשאר הבנות בחבורה, היא הייתה רבה עם אורי זהר על הסט של 'לול' ו'שבלול' והייתה היחידה שהעזה לצעוק עליו. הוא בתגובה היה מקלל אותה, כי הוא לא היה רגיל שבחורה מתמרדת נגדו.
אני לא יכולה להפריד בין טליה לבין האומנות שלה, כי החיים שלה היו שזורים במשחק. היא הייתה מעופפת ושוכחת דברים, אבל כשהיא עבדה - היא הייתה מרוכזת כמו טיל על המטרה".
בשנות ה־70 וה־80 הייתה שפירא מכוכבות הקולנוע הפופולריות והמוערכות בישראל. היא השתתפה בסרטי דרמה, סרטי בורקס וגם בתוכניות טלוויזיה ובפרסומות. עם זאת, חבריה מעידים כי לא דבקו בה גינוני כוכבות. "היא שנאה את הטייטל 'כוכבת'", אומר בנה יוני.
"היא סלדה מסנוביזם, זלזלה באנשים שחשבו שזה שהם בטלוויזיה נותן להם לגיטימציה לזלזל באנשים אחרים. זה נגד את כל מה שהיא האמינה בו. היא הסתכלה על כל אדם באשר הוא בגובה העיניים".
באמצע שנות ה־80 החליטה לכבוש יעד נוסף והקליטה שני תקליטי ילדים מצליחים: "סיפורים לפני השינה" (1985) ו"עוד סיפורים לפני השינה" (1987), שלוו במוזיקה מקורית פרי עטו של חברה, המוזיקאי רביב גזית.
"היא הגיעה לרעיון הזה מעצם היותה אמא, תוך כדי שהקריאה לי ולאחי הקטן אורי סיפורים לפני השינה", מסביר בנה יוני. "היא חיה את הדברים שהיא עשתה באומנות. האלבום הזה היה יוצא דופן, בייחוד כי התייחסה לילדים ודיברה אליהם בגובה העיניים".
בשנת 1987, בעוד אלבומיה זוכים להצלחה, גילתה שפירא בבדיקה שגרתית אצל הרופא כי היא חולה בסרטן. "בעקבות צרידות היא הלכה לרופא, גילתה שהיא חולה ועברה ניתוח שאחריו חזרה לחייה", מספר אחיה, אילן. "טליה הייתה בהכחשה מוחלטת לגבי הסרטן, אסור היה להגיד לידה את המילה סרטן, כי זו טראומה שליוותה אותה עוד מפטירת אמנו מהמחלה. היא חיפשה כל דרך אלטרנטיבית להתמודד עם זה".
בשבחי ההתבוננות
במקביל לגילוי של המחלה, החלה שפירא לכתוב, לראשונה בחייה, הצגת יחיד. ההצגה, "אחת העם", הפכה להצלחה מסחררת. לתפקיד מנהל ההצגות ויד ימינה הביאה מארצות הברית את בן דודה, אריק קנלר, בעבודתו הראשונה בתחום.
"בזכותה אני מי שאני כיום, כי היא הכניסה אותי לתחום", מספר קנלר, סוכן אומנים. בגיל 15 עבר קנלר עם הוריו לארצות הברית, לאחר שאביו רצה להגשים חלום ולהיות בעל מלון באמריקה. "טליה נהגה לבקר במלון בניו יורק הרבה", הוא מספר. "וכשהיא ראתה את התשוקה שלי לעולם שלה, היא הציעה לי לחזור לארץ ולהפוך למנהל ההצגה".
לדברי קנלר, דמות הפולנייה שפרסמה את שפירא "הייתה חיקוי כמעט מדויק של ההורים שלי, באותם ניואנסים". המופע רץ מאות פעמים ומילא אולמות והיה שלאגר עצום. "הייתה לטליה קריירה משמעותית בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, אבל עדיין לא היה לה אומץ לעמוד על במה לבד ולבצע את החומרים שכתבה. רק אחרי שחטפה את הזבנג של המחלה, אזרה אומץ", הוא מספר.
"רוב הדמויות שעשתה נבעו מהראיונות שקיימה עם אנשים ומהסביבה הקרובה שלה", מתאר בנה יוני. "היא נפגשה עם הרבה נשים והייתה מקליטה אותן בשביל הדמויות. היא עשתה עבודת תחקיר רצינית ולאט־לאט זה התחדד. בהמשך נמאס לה לחכות שיקראו לה לאודישנים ושיחליטו בשבילה איך להיראות - היא רצתה להיות זו שאחראית על הדמויות שהיא יוצרת.
הקטע שלה לא היה חיקויים. היא לא אהבה את זה. היא אהבה לחיות את הדמויות שהיא עשתה, לחוות את השפה שלהן, הערבוב בין היידיש לעברית למשל. ההצגה הייתה כמו תחקיר על השבר בין הדור הישן לדור החדש. כשההצגה הצליחה, היא הייתה מאוד גאה - זו פעם ראשונה שאישה עמדה על הבמה והביאה משהו שהוא לא חיקויים או בידור, אלא אמירה שהתגבשה בעקבות התבוננות מעמיקה על המציאות".
בסוף שנות ה־80 הגישה שפירא פינות המבוססות על הדמויות שיצרה בתוכנית הרדיו של דורי בן זאב, "סנדלים", ששודרה בגלי צה"ל. "זו הייתה פינה שהתבססה על אנקדוטות שהיינו מקליטים באופן ספונטני", אומר בן זאב. "היינו נכנסים לאוטו בספונטניות ועושים טיולים ברחבי הארץ. לוקחים מכשיר הקלטה ומקליטים את עצמנו. טליה הייתה כל כך קשובה לכל מה שנעשה מסביב. היא הייתה נשמה אדירה, חביבה לאנשים. כל הדמויות שהביאה נוצרו בעקבות זאת".
אבנים מתחת לכר
לשפירא שני בנים. מבעלה הראשון, איש העסקים יורם בן טובים נולד בנה יוני. מבעלה השני, איש העסקים ומפיק הסרטים יעקב ליפשין, נולד בנה אורי. "הכרתי אותה בשנת 1979 בסרט 'טרנזיט' של דני וקסמן", מספר ליפשין. "הייתי עוזר במאי והיא באה להשתתף בסצינה אחת. הצעתי לה כיסא לשבת והיא אמרה שאני האדם הראשון בתעשיית הקולנוע שהציע לה כיסא - והתאהבנו".
בשנת 2015 יצא לאקרנים סרטו התיעודי של בנה הבכור, "17 התחלות על טליה", שהתבסס על יומנים וסיפורים קצרים שכתבה בחייה. "אמא שלי הייתה אדם פתוח. היא לא הסתירה ממני דברים", הוא מספר. "במהלך העבודה על הסרט גיליתי לעומק את המתודות ושיטות העבודה שלה. גיליתי שהיא הייתה חרוצה בטירוף וכתבה קלסרים של קטעים.
היא עבדה ביסודיות. אף פעם לא כתבה את עצמה אחד לאחד. מה שעניין אותה זה לקחת את כל טירוף הדמויות שהיא הכירה סביבה, לעשות ערבוב ולהוציא אמת מהדברים שהיא ראתה מסביבה. היא הייתה אמא מדהימה. מקשיבה וקשובה. היינו קרובים והיו לנו שיחות עמוקות. היא ידעה גם לתת את הספייס הרצוי"."אי אפשר היה שלא לאהוב אותה", מספרת סולה.
והוסיפה: "את יום הולדתה ה־36 היא חגגה בחצר הביתית של חבריה הטובים, תרצה ומאיר אריאל, עם כל החבר'ה. פתאום, בספונטניות התחילה לשיר את שירה של רבקה מיכאלי 'בת 26' בגרסת 'בת 36', ורקדה וקרעה את כולם מצחוק. זה היה מופע ספונטני מדהים".
"היא הייתה בן אדם יוצא דופן, חופשי, עצמאי, מהפמיניסטיות הראשונות בתעשיית הקולנוע, מבלי לצעוק את זה או לנפנף בזה", אומר ליפשין. "היא הייתה מלכה אמיתית, חרוצה בצורה בלתי רגילה, חכמה, נכנסה לכל תפקיד בכל כולה וברצינות. כולם אהבו אותה".
"היא אהבה מאוד לתרום מעצמה לאחרים", אומר אחיה אילן. "היא הייתה נוסעת מיוזמתה לבית כלא נווה תרצה ומעבירה שיעורי משחק לאסירות. היא גם אהבה ללכת למסעדות יוקרה ולהזמין דברים פשוטים. המלצר היה צריך לחכות שעה שלמה עד שהיא תחליט מה לאכול. היא מיצתה את החיים עד תום".
בתחילת שנות ה־90 הסרטן חזר, אך גם אז סירבה שפירא לקבל טיפולים והעדיפה להתעלם מקיומו. "היא לא ידעה שהיא חולה סופנית", אומר ליפשין. "העלמנו את זה ממנה, כי היא הייתה בטראומה מהמילה 'סרטן'. היא חשבה שהיא נרפאה וזהו. כשהמחלה חזרה, היה לה קשה במיוחד. הנחמה היחידה הייתה שהיא הספיקה להעלות את הצגת היחיד".
"היא לא נראתה חולה, לא האמנתי שהיא חולה", אומר דגן. "היא נראתה טוב, ולכן היה קשה לקבל את זה". "זו הייתה תקופה נוראית", אומר אילן שפירא. "היא ניסתה לעשות דיאטות אורגניות, לשים אבנים מתחת לכר וכל שיטה שיכלה לרפא אותה בלי טיפול רפואי, אבל בסוף הסרטן ניצח".
זמן קצר לפני פטירתה כתב והלחין חברה הקרוב, שלום חנוך, את אחד משיריו הידועים - "את מביאה הכל לידי דמעות", שאותו הקדיש לה ושהיטיב לתאר את ימיה האחרונים: "את מביאה הכל לידי דמעות / ביום יפה כזה, יכולנו לבלות / בחוץ אביב מדליק פריחה / רציתי לבקש ממך סליחה / רציתי להצחיק אותך / והנה את בוכה".
ב־24 בינואר 1992, כשהיא מוקפת בחבריה ובני משפחתה, חייכה שפירא חיוך אחרון. להלוויה בבית העלמין קריית שאול בתל אביב הגיעו כל החברים הטובים והמעריצים, לחלוק לה כבוד אחרון.
שפירא, שהתמודדה עם הטראומה מנעוריה בהומור המיוחד לה, סירבה עד יומה האחרון להניח לטרגדיה להכתיב את חייה והשתמשה בצחוק ובאנושיות כדי לצלוח כל מכשול שנקרה בדרכה, בין שבקריירה, בין שבחיים הפרטיים ובין שבמצבה הבריאותי. 30 שנה חלפו מאז הלכה לעולמה בטרם עת, ועד היום בכל פעם שסטנדאפיסטית עולה על במה ומצחיקה את הקהל, משהו מטליה קם לתחייה.