זה כנראה היה רק עניין של זמן עד שהפרשה העוסקת במרגל הישראלי ג'ונתן פולארד, שגרמה לשבר החמור ביותר ביחסי ישראל וארצות הברית עד היום, תתורגם למסך הקטן.
החל מרביעי הקרוב תשודר בכאן 11 (21:15) "פולארד", סדרה תיעודית בת ארבעה פרקים, שתנסה לראשונה לשפוך אור על דמותו האניגמטית של המרגל ג'ונתן פולארד, על ילדותו, שנות נעוריו ומהלך חייו שהובילו אותו לחדור ללב לבו של הביון האמריקאי ולרגל עבור ישראל.
את הסדרה יצר העיתונאי עמרי אסנהיים וביימו שני חזיזה וגלעד טוקטלי. בפתח המפגש עם טוקטלי, אני מודה בפניו שלאורך הצפייה בארבעת הפרקים שיניתי כמה וכמה פעמים את דעתי על פולארד.
"זו דמות מורכבת, ואני שמח על התחושה שלך מכיוון שאחד הדברים הנפלאים במקצוע שלנו הוא שהוא מאפשר לנו לפתוח חלון לעולמות שאנחנו לא מכירים", אומר טוקטלי. "לפעמים מדובר בעולמות פיזיים וגיאוגרפיים, אבל לעתים מדובר בעולמות הנפש. וזה מה שקרה כאן. אם היינו ניגשים לפרשה הזו עם אג'נדה לגבי הדרך שבה נכון להביט עליה, זו הייתה טעות. המהלך שאת עברת ביחס לפולארד בצפייה הוא מהלך שגם אנחנו עברנו בתהליך העשייה. אין פה שום דבר פשוט או חד־ממדי, אלא תמונה מורכבת שנשארת מורכבת גם בסוף הצפייה".
זה אולי רגע שבו כל צופה שיושב מול המסך שואל: מה אני הייתי עושה בסיטואציה הזו?
"מה שמעניין הוא שפתאום הבנו כל מיני אספקטים בחייו, אפילו בילדותו בשנות ה־60. למשל, הוא למד בבית ספר שהייתה בו אנטישמיות. ראיינו כמה חברות ילדות שלמדו איתו בכיתה וסיפרו שקראו להן 'יהודיות מלוכלכות' ותלמידה שסיפרה שהיא גרה בסמיכות לקאנטרי קלאב שיהודים לא הורשו להיכנס אליו. הוא גדל בעיירה שכוחת אל באינדיאנה, שהייתה בה אנטישמיות גלויה ולא מוסתרת, ושם זה התחיל".
בסדרה ניתן ביטוי לאופן שבו נחוותה מלחמת ששת הימים מנקודת מבט אמריקאית, ומתואר כיצד פולארד, כנער צעיר, החל לכתוב אז מניפסטים ציוניים. "המלחמה נראתה משם כמו סוף העולם", אומר טוקטלי. "לאחר הניצחון הענק, ראו בטקסטים שפולארד כתב כמה הוא ציוני. כשהוא למד באוניברסיטת סטנפורד הוא התחיל לספר לחברים שהוא איש מוסד, וזה היה לנו גם מעניין לשמוע אותו מצהיר בפני האמא של החברה שלו בתיכון על כך שהוא הולך להיות מרגל".
זו הפעם הראשונה שאנחנו נחשפים לפולארד הצעיר ולנחישות שלו להיות מרגל.
"לדעתי, הוא היה נחוש מגיל צעיר לעשות את כל מה שצריך לעשות כדי לעזור למדינה, הוא מצהיר את זה עוד בנעוריו ומממש בסוף את הצהרותיו. חוקר הפוליגרף שמתראיין בסדרה מסביר שהוא היה שקרן רע מאוד, בסוף בגלל זה הוא נתפס".
"נזק נוראי"
ג'ונתן (יהונתן) פולארד, יהודי־אמריקאי שעבד באגף המודיעין של הצי האמריקאי בוושינגטון ובאותו הזמן ריגל למען ישראל, נעצר על ידי ה־FBI בנובמבר 1985, וב־1987 הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בקשירת קשר למסירת מידע ביטחוני לממשלה זרה ונידון למאסר עולם.
במשך שנים התקיימה מערכה ציבורית בישראל ובארצות הברית שקראה לחנינתו. לאחר שריצה 30 שנות מאסר, שוחרר מהכלא לפי החלטת ועדת שחרורים בנובמבר 2015 בתנאים מגבילים לחמש שנים. חמש שנים לאחר מכן החליטה ועדת השחרורים של בית המשפט בארצות הברית להסיר את ההגבלות המחמירות שהוטלו עליו. בדצמבר 2020 עלה פולארד לישראל.
אחד ההישגים הגדולים של יוצרי הסדרה הנוכחית הוא הראיונות הראשונים והבלעדיים עם חוקרים ובכירים אמריקאים בפרשה, שמספרים לראשונה את הסיפור מנקודת מבטם. "הם לא דיברו אף פעם, גם לא בארצות הברית", אומר טוקטלי. "הסיבה שהם הסכימו להתראיין כעת היא שחרורו של פולארד, בגלל שהוא חזר ארצה הסיפור הזה מבחינת האמריקאים נגמר. בלעדיהם זו באמת הייתה בעיה לעשות את הסדרה הזו, הם הישג ענק".
אכן מרגישים תוך כדי צפייה שהם מספרים את הסיפור הזה בפעם הראשונה.
"אנחנו לא אוהבים לראיין מישהו שכבר סיפר את הסיפור שלו המון פעמים, זה תמיד מרגיש שהסיפור כבר סחוט, שכל המיץ יצא ממנו. וכאן בהחלט היה משהו בהיר וטרי וחיוני כשהם מספרים אותו. יש משהו מדהים בכך שהם זוכרים הכל לפרטי פרטים, 35 שנה אחרי. זה סיפור מאוד משמעותי מבחינתם.
"ג'יימס אולסון, מי שהיה ראש המודיעין המסכל ב־CIA, טס במיוחד לכבודנו מדרום ארצות הברית והגיע ביום הראשון לצילומים עם ערימה של קלסרים. כשאספתי אותו, הבנתי שהוא ישב כל הלילה וקרא את כל הקלסרים. בגלל זה כשהוא מתראיין הוא מדבר כאילו זה קרה אתמול. הוא כמעט בן 80, אבל העלבון שלו טרי".
אם יש משהו שאכן בלט בראיונות עם הצד האמריקאי, הוא העלבון הגדול שניכר שהם עדיין סוחבים עמם.
"הם מאוד פטריוטים. כולם עבדו בגופי ביון, זה יפה לראות כמה בוער הסיפור מבחינתם".
הם סלחו לדעתך?
"אני חושב שעברו מספיק שנים. זה הפך אותם לחשדנים, והחשד הזה לא התנקה מהמערכת. אנחנו יודעים מאנשי ביטחון אמריקאים שעבדו בתוך הפנטגון בשנים ההן שהנזק מבחינתם היה נוראי, הם הסתכלו על המערכת אחרת. זה משהו שלוקח הרבה מאוד זמן להתנקות ממנו".
בסדרה משולבים גם קטעי ארכיון נדירים לצד חשיפת גילויים חדשים בפרשה. אחד מהם קשור קשר הדוק למפעילים בישראל שהיו מעורבים בה. מי שבולטת בהיעדרה היא אן פולארד, אשתו לשעבר של פולארד, שאומנם מופיעה בקטעי הארכיון, אך סירבה להתראיין לסדרה.
"הגענו אליה בכל דרך אפשרית, והיא לא הייתה מוכנה", מספר טוקטלי. "עשינו את כל הדברים המשפטיים שצריך כדי לשלב את הקטעים המדוברים. קטעי הארכיון הם צילומים שאנשי ערוץ 1 צילמו בסמוך להכרעת הדין. פנינו גם לג'ונתן פולארד עצמו, אבל הוא לא היה מוכן להתראיין. אני חושב שאם הוא היה אומר כן, לא הייתה שאלה. אבל היינו בקשר מאוד הדוק איתו דרך האנשים הקרובים אליו, ואין פרט מידע שלא עבר דרכם. עדי גינזבורג, איש סודו, נשאל את כל השאלות כדי לאמת דברים".
דמעות בעיניים
הרעיון ליצור סדרה על פרשת פולארד נולד במוחו של אסנהיים כשנסע לשנת השתלמות בסטנפורד. "שם, לאחר שיח עם אמריקאי שהיה קשור לפרשה, הוא הבין שצריך לעשות על זה סרט מעמיק כי לא עשו כזה דבר עד היום", אומר טוקטלי. "התחלנו לעבוד על הדוקו קצת לפני השחרור שלו, תוך כדי שאנחנו לא ממש בטוחים שאכן השחרור יתבצע".
הסדרה מדלגת בין שלושה צירים שהמוטיב "בגידה" שזור בהם: מה הוביל צעיר יהודי אמריקאי לבגוד כך במולדתו, מדוע בגדו בו מפעיליו הישראלים, ומה הוביל את מדינת ישראל לבגוד כך בבת הברית הגדולה ביותר שלה.
הסדרה מלווה במוזיקה מקורית שכתב טל ירדני, "היא כמו דמות נוספת בדוקו", מדגיש טוקטלי. "מוזיקה היא כלי שמגייס ומרגש, שגורם לקשב ומספר סיפור, ואחרי ששמעתי את הפתיח שייצר ירדני, היו לי דמעות בעיניים - כמה שזה מדויק וכמה הוא הבין את המהות של הסיפור".
עד כמה היה לכם חופש פעולה בעשיית הסדרה?
"הגוף שאנחנו עובדים בו עכשיו ועשה איתנו את הסדרה - מאוד אפשר את זה. לא הייתה לרגע את התחושה שעל זה לא מדברים או שאנחנו צריכים להיזהר אם אנחנו עוסקים בנושא כזה או אחר. היה אמון ובעיקר הרבה כבוד".
טוקטלי ידוע כבמאי וכמפיק המיתולוגי של תוכנית התחקירים "עובדה", לצד העיתונאית אילנה דיין. הוא ביים במסגרתה מאות תוכניות אולפן וכתבות בין השנים 1993 ל־2020.
עד כמה שונה העבודה שעשיתם כאן ממה שעשיתם ב"עובדה"?
"זה מאוד שונה מ'עובדה', בעיקר בגלל הפרופורציות של ההפקה. כאן מדובר בסדרי גודל אחרים לגמרי והרבה יותר זמן עריכה. על אף לוח הזמנים הקצר יחסית של העבודה על הדוקו, הייתה לנו היכולת להתנתק מהעריכה לתקופה ולחזור אליה אחר כך. זה משהו שבעיניי מאוד חשוב בתהליכי עבודה. את צריכה את המרחק הנכון מהטקסט שאת עובדת עליו. ב'עובדה' לא היה את הזמן הזה. בסוף התהליך הכל כך קריטי של עריכה, היינו מגיעים ללילה האחרון של השידור עם הלשון בחוץ. זה קרה לנו בכל שידור - גם בתחקירים שהיינו עובדים עליהם שנה שלמה".
הייתה ציפייה שתעשו משהו דומה ל"עובדה"?
"אמרו לנו לא מעט: 'שזה לא ייראה כמו ב'עובדה''. בהתחלה לא ידעתי מה אני מרגיש מול האמירה הזו, אבל בסופו של דבר 'עובדה' היא חלק מאיתנו, אנחנו ניסחנו חלק מהרוח הזו. אבל יש הבדל גדול בין השפה שהתרגלנו אליה לשפה הזו, כי ב'עובדה' אתה כל הזמן מרגיש את המתח הזה של יראו אותי, לא יראו אותי; הרייטינג. העניין של המספרים הוא סופר־דרמטי כשאתה עובד בערוץ מסחרי, ואי אפשר להימלט מזה. אתה לא יכול לומר: אני מעל זה, אני לא שייך לזה.
"אין לך יכולת להמשיך לשדר אם לא רואים אותך מספיק אנשים. זה יכול להשפיע על דברים שקשורים לאיך לספר סיפור. הכוונה היא לא למניפולציות, אלא לקצב. כשאת רואה 'עובדה', אין אוויר לנשימה. אתה שועט שם, אתה מבין שאם תעזוב לרגע את המסך, אתה מאבד את זה. כאן יכולנו לומר לעצמנו שהרכבת הזו יכולה להיות רכבת עם הרבה קרונות. היא לא צריכה לנסוע על 160 קמ"ש, היא יכולה גם לנסוע על 80 קמ"ש. הקצב השתנה דרמטית מאיך שעבדנו עד היום".
אתה חושב שפולארד עצמו יאהב את התוצאה?
"זו באמת שאלה. אחד הדברים שהכי מדאיגים תמיד יוצרי דוקומנטרי הוא שמישהו יראה משהו על המסך שהוא לא ברור, שמישהו יוצג רחוק מאוד מאיך שהוא במציאות. אני לא חושב שזה יהיה המצב כאן. כל מה שנאמר על המסך אומת מכמה מקורות".