מסך הטלוויזיה שלנו כבר לא רק משקף אלא אף מכתיב את הלך הרוח הציבורי בכל מיני תחומים, ובפרט בתחום הגיוון החברתי. והנה דוגמה נפלאה: ד"ר עלינא ברנשטיין, מרצה בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל, מספרת ששנה אחרי שנה היא שואלת את תלמידיה בשיעור המתייחס לטלוויזיה, מהו אחוז האפרו־אמריקאים בארצות הברית. שאלה מפתיעה, עם תשובה מפתיעה עוד יותר.

“התשובה שאני מקבלת נותנת לנו אינדיקציה לגבי הכוח שיש למסך", אומרת ברנשטיין. “המספרים שהסטודנטים נוקבים בהם בדרך כלל עומדים על 50%־60% מהאוכלוסייה האמריקאית, כשבפועל במציאות מדובר ב־13% מהאוכלוסייה בלבד. לצורך הדוגמה, אפילו ההיספנים הם מיעוט גדול יותר".

והרי לכם שיעור בכוחה של הטלוויזיה. במשך שנים נטען כי אפרו־אמריקאים אינם זוכים לייצוג הולם על המסך, ובצדק. וגם כשהגיעו - הוצגו כסטריאוטיפ נוח לעיכול באותה התקופה - עוזרי בית.

“כשמדברים על ייצוגים טלוויזיוניים, מתייחסים לשני רבדים", מסבירה ד"ר ברנשטיין. “קודם כל הכמות, הנראות. כמה בכלל מראים על המסך אוכלוסייה כזו או אחרת. הרובד השני הוא כיצד מראים אותן. אז בשלב הראשון, לא צריך ללכת רחוק. בסדרות סופר־פופולריות כמו 'סיינפלד' ו'חברים' לא היו ייצוגים לאפרו-אמריקאים. בנוגע ל'איך', אז במשך שנים הנשים האפרו־אמריקאיות למשל הוצגו באור מאוד מסוים: מאמא או פתיינית. הגברים היו פושעים ודמויות מפוקפקות. זאת אומרת, היו כמה סטריאוטיפים שלא רבים סטו מהם".

כבני אדם אנחנו שבויים בסטריאוטיפים. מה קורה בישראל?
“תראי את 'האח הגדול' פה. בריאליטי קיים סיכוי לסדוק קצת את הסטריאוטיפים. אני לא נכנסת לאמירות גרנדיוזיות של ניתוץ סטריאוטיפים, כי הדרך לשם עוד ארוכה, אבל ברגע שאת רואה בן אדם, את רואה מורכבות".

מורכבויות זה דבר שקשה להכיל.
“נכון. אבל ראינו ערבים, או את אוכלוסיית הלהטב"ק. בעונה האחרונה של 'האח הגדול' ראינו את דרור קונטנטו מעצב האופנה. אני לא חושבת שמישהו שינה בקהל את דעתו מקצה לקצה אם הוא היה מקובע מלכתחילה בדעה חשוכה, אבל פתאום אתה רואה אדם אהוב, אדם שאתה יכול להתחבר אליו, אדם שאי אפשר לא לאהוב אותו. ובעיניי זה עושה ומשאיר משהו".

אין ספק שגיוון הוא דבר נפלא חברתית, אבל האם לדעתך יש מקומות שבהם זה מאולץ? מהו הקו הדק שעובר בין הפייק לאמת?
“זה קו דק. אבל אני חושבת שתיקוני העוול הם מאוד חשובים. אם בחור בגיל ההתבגרות בעבר לא יכול היה לצאת מהארון אם לא חי בלב תל אביב, ופתאום הוא רואה אנשים שמרגישים כמותו, זה כמעט בגדר מצווה. מצד שני, תראי מה קורה בייצוג הערבי בטלוויזיה. ערביי ישראל הם 20% אם לא יותר מהאוכלוסייה, היכן הם על המסך שלנו? אם הם נמצאים על המסך, הם בעיקר בחדשות, אבל מה עם הצד השני?".

הסדרה “עבודה ערבית" זכתה לביקורת אפילו בחברה הערבית עצמה.
“בריאליטי למשל יש לאחרונה יותר ייצוג של נשים ערביות מגברים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה. או היעדר ערבים בפאנלים וראיונות עם אנשי מקצוע. יש כאן עדיין תפיסה שאדם ממגזר מסוים יכול לדבר רק על המגזר שלו".

נקודה נוספת שחשוב להזכיר בהקשר זה היא מי יוצר את התכנים או מחליט לגביהם. ד"ר ברנשטיין טוענת כי בדרך כלל מדובר באנשים שזה חלק מתפיסת עולמם. “אולי כותבים ממוצאים מגוונים יכולים לקדם את השיפור, כי נקודת המבט שלהם אחרת. מצד שני, תראי מה קרה ל'זגורי אימפריה' עם הביקורת כלפי מאור זגורי על ייצוג המזרחים בסדרה. ואז הוא קם ואמר: ‘מה אתם רוצים, זו המשפחה שלי'. בסופו של דבר, תמיד יהיה מי שיגיד לך שאתה לא בסדר". 

מיזם חברתי לדוגמה

אנשים עם מעוף: יזמות כהתמודדות נפשית

תוכנית מעוף של עמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש, פותחה על ידי העמותה במטרה לסייע למתמודדים עם פגיעה נפשית שקיים בהם חיידק היזמות, להקים עסק עצמאי בתחומים שונים. התוכנית, שאושרה ב־2008 על ידי משרד הבריאות ונתמכה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתוכנית שיקומית־תעסוקתית, מספקת ליווי עסקי ושיקומי במסלול אישי ומרכזי, הכולל תהליכי קבלה, בניית תוכנית שיקום אישית, ליווי וקורסים המותאמים לכל יזם ויזם.

בנוסף, התוכנית מעודדת פיתוח חדשני של מיזמים חברתיים, בשיתוף עם יזמיים עסקיים מהקהילה. המתמודדים משולבים במיזמים בתפקידים שונים, כולל הדרכה וריכוז, שותפים לתהליכי הפיתוח וברווחי המיזמים.