זה קרה באפריל 2020. הגל הראשון של הקורונה הכה במלוא עוצמתו, וכמעט כל העולם מצא את עצמו תחת סגר. עולם הספורט היה מושבת כמעט לחלוטין, בכל הענפים ובכל המדינות (למעט הליגה הבלארוסית בכדורגל, שהמשיכה להתנהל כרגיל בחסות הכחשת הקורונה של הדיקטטור המקומי, וזכתה לתהילת עולם). האוהדים מסביב לגלובוס החלו להשתגע מרוב געגועים. ואז זה קרה.
נטפליקס, איך לא, סיפקה לפתע את התחליף המושלם. בהחלטה מבריקה, הרשת החליטה להקדים את שידור הסדרה הדוקומנטרית "הריקוד האחרון", שתיעדה את מייקל ג'ורדן בעונתו האחרונה במדי שיקגו בולס, שעתידה הייתה לעלות מאוחר יותר באותה השנה, העלתה את הפרקים לשרת שלה, וסחפה מיידית קהל עצום שגמע בשקיקה את החומרים על הכדורסלן הגדול בהיסטוריה.
מייקל ג'ורדן יש רק אחד, אבל נראה שמאז הצלחת "הריקוד האחרון", נטפליקס ומתחרותיה זיהו את הצמא של אוהדי הספורט לסרטים וסדרות שעוסקים בגיבורים האהובים עליהם ומגלים (לפעמים) את כל הסודות שהסתירו במשך הקריירה. לעיתים זה מגיע למקומות מעט ביזאריים: האם אנטואן גריזמן, שחקן מוכשר של נבחרת צרפת בכדורגל שחזר השנה לאתלטיקו מדריד לאחר מעבר כושל לברצלונה, הוא דמות שמצדיקה סרט דוקומנטרי אודותיה בנטפליקס? לא בטוח. אבל יש.
תולדות הז'אנר
עד לפני שנים בודדות, הדוקומנטרי הספורטיבי (או בקיצור: דוקו-ספורט) היה ז'אנר זניח למדי. באופן כללי הקולנוע לא הרבה לעסוק בסיפורי ספורט, וכך היה גם בז'אנר התיעודי. כן יצאו לאקרנים סרטים רשמיים המתעדים אל האולימפיאדות ואליפויות העולם בכדורגל, ובעידן שלפני עליית הטלוויזיה הם אף זכו להצלחה, אך ערכם האומנותי לא גבוה. התמונה השתנתה רק ב-1994 עם יציאתו של "Hoop Dreams", סרט שתיעד את מסעם של שני צעירים משיקגו אחר החלום להפוך לכדורסלנים מקצוענים. כעבור שנתיים יצא "כשהיינו מלכים", שעסק ביריבות בין המתאגרפים המיתולוגיים מוחמד עלי וג'ורג' פורמן, וזכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. בנקודת הזמן הזו, לפחות בארצות הברית, מתחילה להתגבש ההבנה שהספורט הוא מקור טוב לסיפורים, אך זה עדיין קורה בטפטופים.
המהפכה המסיבית יותר התרחשה לפני קצת יותר מעשור. ב-2009 רשת ESPN ציינה 30 שנים להיווסדה, ובחרה לחגוג את המאורע עם הפקתם של 30 סרטים דוקומנטריים. הסדרה זכתה לשם "30 על 30", והציגה כמה הפקות איכותיות וראויות לציון, כמו סרט על קריירת הבייסבול הכושלת של מייקל ג'ורדן, או על המרדף המפורסם אחר או-ג'יי סימפסון. ההצלחה הגדולה הביאה להרחבתו של הפרויקט לעונות נוספות, ובסך הכל הופקו במסגרתו מעל ל-100 סרטים עד היום. רבים מהם שודרו גם כאן בישראל.
שרון דוידוביץ', מגיש ושדר בערוץ ספורט1, מציין את "30 על 30" כציון הדרך המשמעותי שהזניק את הז'אנר קדימה: "היו שם כמה סרטים ממש מונומנטליים, כמו 'שני האסקוברים', על בלם נבחרת קולומביה שנרצח אחרי שכבש שער עצמי במונדיאל, והסרט על ולאדה דיבאץ ודראזן פטרוביץ'. זה תפס בעולם בצורה מדהימה".
בשנים האחרונות, עם צמיחתם של שירותי הסטרימינג כגון נטפליקס, אמאזון פריים ואפל TV, הטפטוף הפך לשיטפון. כמעט בכל שבוע עולה באחת הרשתות לפחות סרט ספורטיבי חדש אחד. בנטפליקס תמצאו כרגע סרטים וסדרות על פלה, מיכאל שומאכר, רוברטו באג'יו, ניימאר ואפילו ניקולה אנלקה. אצל המתחרים מאמאזון תמצאו סרט עטור שבחים על דייגו ארמנדו מראדונה, וכן הפקות על דייגו סימאונה, בריאן רובסון, ויין רוני ואנדי מארי. גם קבוצות כגון יובנטוס, ליברפול, טוטנהאם ומנצ'סטר סיטי בחרו לפתוח את חדרי ההלבשה שלהן בפני המצלמות. הרמה האמנותית משתנה: חלק מהסרטים זוכים להערכה ביקורתית של ממש, בעוד אחרים נראים כמי שהופקו לצורך סימון וי.
ומה המצב בישראל? מרבית הדוקו-ספורט שנוצר כאן נע על התפר בין סרט תיעודי לבין ספיישל טלוויזיוני. "עובדה" יצרה לאורך שנותיה כמה תוכניות שעסקו בספורט, ואחת מהן, "אגדת דשא" שעסקה בסיפורו של המאמן הישראלי שמעון שנהר שנשלח לאמן את נבחרת מיקרונזיה בכדורגל, אף זכתה בפרסים בינלאומיים. המפיק אריק הניג ז"ל הפיק את הסרט "הגביע הקדוש" על מכבי תל אביב בפיינל פור בסלוניקי בשנת 2000, וערוץ הספורט הפיק כמה סרטים שמשודרים מדי פעם בערוץ ה"גולד".
שני יוצאי דופן בולטים מעל כולם: הראשון הוא כמובן "בית שאן סרט מלחמה", סרטם של רינו צרור ודורון צברי מ-1995 שתיעד את עונת הבכורה של הפועל בית שאן הקטנה בליגת העל. הסרט הזה שודר בפריים טיים של ערוץ 2, זכה להצלחה אדירה והצליח לראשונה לגרום לקהלים שלא אוהבים או מתעניינים בכדורגל להבין שיש במשחק הזה יותר מ-22 מטומטמים שרצים אחרי כדור, ושיכולה להיות לו השפעה אדירה על החיים והתרבות בעיר פריפריאלית קטנה. כרבע מאה לאחר מכן שודרה בנטפליקס סדרת להיט שעסקה בסנדרלנד, קבוצה קטנה מצפון אנגליה שהידרדרה במורד הליגות, וכבשה את לב הצופים מאותן סיבות בדיוק.
את מה שעשה "בית שאן" באמצע שנות ה-90, עשתה בשנתיים האחרונות הסדרה "ליגה ג'", ששבה הערב (שבת) לעונתה השנייה בכאן 11. הסדרה שיצר רובי אלמליח תיעדה את החיים בארבע קבוצות בליגה הכי נמוכה בכדורגל הישראלי, והציגה את המתרחש במקום שהוא אולי הכי רחוק מהליגות הנוצצות שאנחנו אוהבים לראות, אבל האהבה למשחק, הרצון לנצח והכעס על ההפסד לא פחות גדולים. "ליגה ג'" זכתה למספרים יוצאים מן הכלל של צפיות, בעיקר בדיגיטל, והכניסה לא מעט ביטויים וממים לשיח ברשתות החברתיות.
תראו כמה הייתי גדול
לצד ההצלחה הגדולה, חלק מהיצירות שהוזכרו לעיל זכו גם לביקורת. כשכוכב בסדר הגודל של מייקל ג'ורדן מתמסר לפרויקט תיעודי על חייו, הוא עושה זאת רק אם הוא מקבל את המילה האחרונה בנוגע לעריכה ולברירת החומרים. כך אכן היה ב"ריקוד האחרון". גם סר אלכס פרגוסון, המאמן המיתולוגי של מנצ'סטר יונייטד שהתאושש בשנים האחרונות מאירוע מוחי שכמעט הביא למותו, הסכים להשתתף בסרט שעלה בשנה האחרונה ושודר גם בארץ, רק מכיוון שהמפיק והבמאי היה בנו.
הבעייתיות במקרים שכאלו ברורה. ג'ורדן ופרגוסון הם אנשי הספורט הגדולים ביותר בתחומם, וחלק מהצלחתם מגיעה גם בזכות תכונות אופי שנויות במחלוקת: תחרותיות ברמה כמעט חולנית, שימוש מסיבי בלוחמה פסיכולוגית והרבה סכסוכים שהצטברו בדרך. ברגע שניתנת להם זכות העריכה בסרטים ובסדרות על עצמם, קיימת הסכנה שבמקום מבט של הערכה ביקורתית כלפי האייקון, נקבל משדר תעמולה. ביוני 2020 כתב שי להב באתר זה: "מה שג'ורדן עשה כאן זה לנצל את כוחו, כספו ומעמדו כדי לשלוט בנרטיב ההיסטורי. לעצב לעצמו מורשת. וזה כבר מפחיד באמת". עיתונאים שסיקרו את הבולס בזמן אמת טענו שבקטעים מסוימים בסדרה ג'ורדן שכתב את ההיסטוריה והציג דברים שלא היו ולא נבראו.
"אנשים צריכים להבין שיש הבדל בין סרטים לבין עיתונות. מה שחשוב זה שיודעים. אם יודעים שמייקל ג'ורדן עשה את הסדרה על עצמו, אז יודעים שאולי הוא עשה ככה וככה, ובגלל זה דניס רודמן כועס עליו וסקוטי פיפן לא מדבר איתו כי הוא שיפץ את העבר. במקרה של פרגוסון זה הגיע ממקום יותר אותנטי של הרצון לתעד את אבא רגע לפני שחלילה יאבד את הזיכרון אחרי מה שעבר. אני מבין את הבעייתיות אבל לא רואה בכך חומרה", מסביר דוידוביץ'.
הבעייתיות נמצאת לא רק בדמויות בסדר גודל שכזה. כבר הזכרנו כמה שמות שזכו לקבל סרט מאחת מענקיות התוכן, אף שלא מדובר בדמויות יוצאות דופן בתחומן. יש הטוענים כי הספורטאים מצאו כאן דרך קלה למדי לשמר את עצמם בתודעה הציבורית ואולי גם מעט לשפץ את הנרטיב ההיסטורי של עצמם. במקום ליפול לחסדיה של תקשורת הספורט ההפכפכה, יכול הספורטאי לשכור חברת הפקה ולייצר לעצמו סרט שיגיד "תראו כמה הייתי גדול" ויבטיח את מקומו בפנתיאון.
דוידוביץ' לא רואה זאת בחומרה: "אני חושב שהקהל היום הרבה יותר בוגר ומבין, והוא יודע שאם מנצ'סטר סיטי או טוטנהאם עושות על עצמן דוקו והוא קצת משופץ, או לא פתוח לגמרי, אז הם מזהים את זה. סדרת הדוקו על הפורמולה 1 למשל היא מאוד מאוד לא משופצת, אף פעם לא ראיתי כזו פתיחות בסדרת דוקו וכניסה לחדר ההלבשה בלי פילטרים, ועובדה שזה מצליח, הרבה בזכות זה".
המתח בין חירות אומנותית לבין מחויבות לאמת ולפרטים מלווה את הז'אנר הדוקומנטרי מאז היווסדו, ולא רק בספורט, בהכל. כך או כך, השילוב בין פריטה על מיתרי הנוסטלגיה של האוהדים והזדמנות לשמוע ממקור ראשון סיפורים שמעולם לא סופרו מבטיח שסרטי וסדרות הדוקו הספורטיבי נמצאים כאן כדי להישאר.