גילוי נאות: לא הייתי מטופלת של דוקטור רודי שכן למזלי לא נולדתי בימים בהם הוא פעל. כך לפחות הבנתי מצפייה שטחית בדוקו החדש של הוט 8 "דוקטור רודי: האמת העירומה", נרטיב של "מזל שלא עשו אותך אישה בשנות ה-70 העליזות, אז היה דיין אבל לא היה דין". רצה הגורל, ובצירוף מקרים מוזר במסגרת עבודותיי המזדמנות, יצא לי לתמלל שעות על גבי שעות של ראיונות מלאים, אותנטיים ומעוררי מחשבה וסקרנות בדיוק על אותו דוקטור רודי המסתורי שפעל בישראל אי אז ומעולם לא שמעתי עליו. ועם ציפיות אלה מהפוטנציאל של החומרים, מה רבה היתה האכזבה והמבוכה נוכח הגרסה הסופית חסרת האפקט והמעט מאולצת שעלתה בסוף השבוע של ראיונות אלה.
ראשית עובדות: דוקטור דוד רודי הגיע לארץ מאירופה מוכת האנטישמיות ואיבד את כל משפחתו בשואה. לאחר סיום לימודי פסיכולוגיה באיטליה הוא החליט מה שפסיכולוגים רבים, אני מניחה, חושבים ולא מעזים לומר והוא שפסיכולוגיה קלאסית או אנליזה טיפולית אינה יעילה. הוא החליט להקים את "המכון לפסיכולוגיה אנליטית" ובדומה לקהילות רוחניות או שירותי "סרוגייט", הוא טיפל בעכבות מיניות דרך חשיפה וטריגרים לגורם מעורר החרדה (דרך שעודנה חוקית וקיימת). הטיפול כלל קבוצות מגע שהתפתחו עם מסמוס הגבולות בין המטופלים למטפלים גם לאורגיות, כך על פי הסרט. הדבר המחריד באמת שנחשף בסדרה היא הנטייה של ד"ר רודי המזדקן לשכב עם מטופלותיו אך הוא מעולם לא נתן את הדין על מעשיו. הסרט עובר על חלק זה כמעט ברפרוף והאפקט של המוסיקה המפחידה ברקע בונה מתח שתכלס, לוקה בחסר.
אין ספק שדמותו של ד"ר רודי מורכבת. מצד אחד אדם תבוני ללא ספק שהמוסר אינו ממנו והלאה, ומצד שני אדם כריזמטי באופן יוצא דופן שהילך אימים על כמה וכמה אנשים ובעיקר נשים, מטופלות שלו. ייאמר לזכות יוצרת הסדרה, נועה אהרוני, שהיא מתיימרת ליצור מסמך אובייקטיבי ככל שסדרה דוקומנטרית יכולה להיות כזאת, ומביאה מגוון דמויות שיספרו את סיפורו של האיש מכוונה טהורה של לא להכפיש או לשפוט אדם (ד"ש ליוצרי צל של אמת). אלא שאהרוני פספסה את הדבר העיקרי בהתעכבותה על דיוקנו של אדם שסיפורו נחשף זה מכבר, ושרבים כמוהו עדיין מסתובבים בינינו וזוכים להערצה ולהגנה ממסדית, מה שהוביל לבלגן טלוויזיוני מאולץ, עמוס, חסר נרטיב וחסר יכולת לעורר שיח רלוונטי.
הכוונות היו טובות - זה בטוח. אין כמו להעלות מן האוב דמות של פסיכולוג בהקשר של פרשיות מין - מדובר בערובה לצפייה. אך נשאלת השאלה מה הערך בהעלאת הגירה הזו? האם למדנו משהו חדש מלבד העובדה שיום בא ויום הולך ואין חדש תחת השמש? מבקרי הטלוויזיה מיהרו לדבר על טשטוש הגבולות ו"מוצר של תקופה". האמנם? התשובה היא לא. מעשים מהסוג הזה מושתקים על ידי מעגלים חברתיים שמאפשרים לדברים בלתי נתפסים לקרות ולהמשיך בטקטיקה של האשמת הקורבן וסילוקו מהדרך כדרך להמשיך סדרי עולם. זה עדיין קורה. בחדרי כושר ציבוריים, במפגשים לכאורה קהילתיים, בבתי ספר ובמקומות עבודה. נקודת המבט של הסדרה על התופעה כאל תופעת "עבר" פיקנטית או פצע שנהנים לחטט בו אחרי שהוא נסגר, אינה נכונה בעיניי וחוטאת למטרה של יצירה דוקומנטרית.
ברור שהמסקנה השטחית של כל מי שצופה בסדרה תהיה קריאת "גוועלד" צדקני על האדם על ידי חברה שממשיכה להסתיר ולהחביא התנהגויות מזוויעות לא פחות. במובן הזה התמסמסה ונמוגה המשמעות של יצירת סדרה שחושפת עוולות ונותרה אך ורק רכילות שאין בכוחה להושיע חברה או אפילו להעיר אותה.