ורד בוסקילה היא אישה של תכלס. זו ההתרשמות מקריאת ספרה האוטוביוגרפי החדש “אמזונה” (“טפר” הוצאה לאור), וזו גם ההתרשמות מהשיחה איתה. ללא פילטרים היא פותחת את סיפור חייה: הצלקות, ההחמצות, הסערות והרגעים השמחים.
בוסקילה, 38, שייטת אולימפית לשעבר, מחזיקה באמתחתה 19 מדליות, בהן מדליית זהב באליפות העולם, ושלוש השתתפויות במשחקים האולימפיים. בספרה היא מספקת הצצה לעולם הספורט, על יתרונותיו ומגרעותיו, מנקודת מבטה.
את סיפורה פותחת בוסקילה באימונים לקראת אליפות העולם באוסטרליה 2007 ומספרת כיצד נדרשה להרעיב את עצמה ולרדת במשקל וכיצד הופקד ארנקה בידי מאמנה כדי שלא תתפתה לרכוש מזון. “אני חושבת שלהיות ספורטאי זו פריבילגיה מאוד גדולה ואני שמחה על דרך החיים הזו ומה שהספורט נתן לי”, אומרת בוסקילה.
“הספר נולד מהרצון שלי לראות ילדים וספורטאים מקבלים את הטוב שאני קיבלתי מהספורט. אני מתארת בספר גם את הקשיים ואת המקומות החשוכים - דברים שפחות מדברים עליהם. זה הסיפור שלי וזה מה שחוויתי. זה לא בהכרח מייצג אחרים. אצלי המצב היה קיצוני. כתיבת הספר הייתה קודם כל בשבילי. היא הובילה אותי למקום שבו אני לא צריכה להתבייש יותר אחרי שנים של הסתרות, פחדים, בושה והרס עצמי. היו בחיי רגעים שבהם גם לא אהבתי את עצמי, כך שיש בכתיבה משהו תרפויטי”.
מתי הרגשת שאת מוכנה לחשוף את חייך?
“בעשור האחרון אני שגרירה של ‘אתנה’, המועצה לקידום נערות ונשים בספורט, ויש לה פרויקט שנקרא ‘שגרירות’, במסגרתו התחלתי להרצות ולספר את הסיפור שלי. לאט־לאט שמתי לב שככל שאני יותר מדברת על דברים, אני פחות מתביישת. זה היה כנראה בדיוק מה שהייתי צריכה בשביל לרפא את עצמי, כי הנפש שלי דיממה הרבה מאוד שנים. הספר הוא הבשלה של ההרצאות האלה, כשהרגשתי שאני רוצה להביא משהו יותר עגול ויותר עמוק מאשר הרצאה של שעה”.
מה את מרגישה עכשיו כשהספר בחוץ?
"פחד אלוהים (צוחקת). בגדול אני מנציחה פה את כל החוויות שלי ואת הרגעים הקשים שהיו לי. זה מאוד מלחיץ ומאוד חשוף, אולי זה הכי חשוף שהיה לי אי פעם, אז יש כאן איזשהו חשש, אבל בד בבד אני מאוד גאה בעצמי על המסוגלות שלי גם לסמן חלום ולהגשים אותו בהוצאת ספר, זו תחושה מאוד נעימה".
בספר בוסקילה לא עושה הנחות לאנשים שהיו קרובים לה מכל: היא מתארת את יחסיה עם המאמן שלה, אילן תשתש, שבנה אותה, צמח איתה והפך אותה לספורטאית מקצועית, שלדבריה כללו אמירות קשות והתאפיינו בשתלטנות, הטלת מורא ומניפולציות רגשיות.
תשתש מסר בתגובה: "אבקש רק לציין ציטוט שפרסמה ורד בעצמה בבלוג מיד אחרי האולימפיאדה בבייג'ינג (2008), כחצי שנה לאחר 'ההרעבה': 'אילן תשתש, המאמן שלנו, תכנן והוציא לפועל תוכנית מקצועית מבריקה. לא יכולתי לחשוב על הכנה טובה מזו, מכל הבחינות, וההוכחה לכך היא שהצלחנו להביא את מלוא הפוטנציאל שלנו לידי ביטוי. כמובן שיש שיתווכחו ויגידו - 'אין מדליה - לא שוות כלום', 'לוזריות' ועוד כל מיני מפרגנים למיניהם, אבל חשוב להבין מאיפה באנו ולאן אנו הולכות'".
כישלון מר ופומבי
בספר היא מספרת גם על ההיכרות עם בעלה לשעבר, עו”ד אורן סמוגורה, וגירושיה ממנו, על רומנים שניהלה וכמובן גם על רגעי ההצלחה הגדולים בקריירה. “לא הייתה לי שום מטרה להתנקם או לסגור חשבונות, אלא לשמור על כבודם של אחרים”, היא מקפידה להבהיר. “כולם מבינים מי האנשים המוזכרים בספר ואני יודעת שזה לא פשוט להרבה אנשים. בדיוק מהסיבה הזו לא הראיתי את הספר לאנשים הקרובים לי, כי לא רציתי שאף אחד יגיד לי מה להכניס ומה להוציא. אפילו אמא שלי קראה את הספר לראשונה רק אחרי שהוא יצא”.
את עוסקת בספר גם בהטרדות מיניות.
“אנחנו חיים בעידן כזה שמאפשר לאוורר, לדבר, להוציא ולפתוח את הנושאים האלה ולהעמידם בשיח הציבורי - וגם למהפכה הזו יש מחיר. אני לא אעמוד ואסנגר על הפוגעים בי, גם כי לאורך השנים הייתי קורבן במידה כזו או אחרת, וגם כי זו מהפכה שהולכת לכיוון נכון בעיניי. בספר לא ציינתי שמות.
"נושא המוגנות של ספורטאים מאוד חשוב לי, ואני פועלת בכדי להפוך אותם למוגנים ובטוחים. זה יכול להיות בהקשר של מי טו, אך גם בפן הנפשי־מנטלי. רואים את זה קורה גם בעולם, החל מהטניסאית נעמי אוסקה שאמרה ש’זה בסדר לא להיות בסדר’, וכלה בסימון ביילס שחשפה שהיא חוותה התעללות מינית והגיעה למשבר נפשי שהוביל אותה להחלטה האמיצה לפרוש מהתחרות באולימפיאדה”.
בוסקילה מגדירה את עצמה “עוף מוזר” בכל הנוגע לנסיבות שהובילו אותה להפוך לספורטאית אולימפית: “נולדתי וגדלתי בבת ים בבית שלא קשור לספורט. הגעתי לחוג שיט בגיל 7. לא היו לי שום חלומות או כוונות להיות ספורטאית תחרותית. אבל כן הרגשתי חיבור לשיט ולים. אהבתי מאוד את האווירה הזו. לקח לי זמן להבין שאני לא שייטת, אלא ספורטאית. לא הייתי הכי טובה בשום צורה. הייתי בסדר, די בינונית אפילו. רק אחרי הרבה שנים הבנתי איך הפכתי לספורטאית, כי לא סומנתי לכך בגיל צעיר”.
לאחר הספתח במועדון השיט “מכבי זבולון” בבת ים, הצטרפה בוסקילה לאגודת הפועל תל אביב וחברה ללינור קליגר כבת זוג לשיט במפרשית מדגם 420. השתיים השתתפו באליפות העולם שהתקיימה ביוון בשנת 1998 וזכו במדליית זהב. “זה היה השיא הראשון שלי והמדליה הראשונה הכי משמעותית”, היא נזכרת. “הייתי בת 15 וחצי בלבד וזה היה ‘גיים צ’יינג’ר’. הבנתי שזה מה שאני הולכת לעשות. אנשים התחילו להתייחס אליי כאל ספורטאית ובעיקר אני התחלתי להתייחס אל עצמי ככזו”.
בשנת 2000 החלה בוסקילה לשוט עם ניקה קורניצקי, שהפכה לשותפתה הבולטת להצלחה. השתיים קצרו הישגים רבים, בהם המקום הראשון בעולם בשנת 2004, שתי מדליות ארד ומדליית כסף באליפות אירופה, מדליית ארד באליפות העולם והשתתפות ראשונה באולימפיאדת אתונה, שנחשבת בעיני בוסקילה לאחד הכישלונות המפוארים והכואבים. בהמשך, לאחר שקורניצקי לקחה פסק זמן מספורט, שבו השתיים לשתף פעולה באולימפיאדת בייג’ינג 2008, שם סיימו במקום הרביעי.
“כשאני מסתכלת על הקריירה שלי, הרגעים שהכי נצרבו ונחרטו בי, הם הכישלונות”, אומרת בוסקילה. “הכישלון הכי גדול היה באתונה. לפני האולימפיאדה הזו היינו במקום טוב מבחינת המעמד והזכיות שלנו, וכולם הימרו שנביא מדליה. זה היה כישלון מר, פומבי, משפיל וצורם. הייתי אז בת 20. אבל למרות הכל זה היה בונה. הקלישאות כנראה נכונות”.
בין 2005 ל־2007 שיתפה בוסקילה פעולה עם השייטת עדי גלבוע, והשתיים אף זכו במדליית זהב בגביע העולם. לאחר אולימפיאדת בייג’ינג החליטה בוסקילה לפרוש, אך בשנת 2011 היא שבה לענף בכדי לנסות להעפיל לאולימפיאדה השלישית בקריירה שלה: לונדון 2012. היא חברה לשייטת גיל כהן, והשתיים אף זכו במדליית ארד בתחרות סבב גביע העולם שהתקיימה בספרד ובמדליית זהב בתחרות יוקרתית ביפן. במשחקים האולימפיים סיימו השתיים במקום ה־15, ואז הודיעה בוסקילה על פרישתה הסופית, כשבאמתחתה 19 מדליות.
“מה שקרה בלונדון שבר לי את הלב, כי גיל ואני הגענו עם יכולות טובות ופוטנציאל מאוד גדול, אבל משהו בפער הגילים בינינו והניסיון של כל אחת, כמו גם במבנה האישיות שלנו ובצוות המקצועי שלנו, לא היה מספיק טוב", היא מנתחת. "במאני טיים, במשחקים האולימפיים, זה בא לידי ביטוי. הרגשתי שאמשיך לאולימפיאדה רביעית רק אם ארגיש שיש לי סיכוי, אבל לא ראיתי שותפה שאני יכולה לעשות איתה את הדרך הזו, והחלטתי שהגיע הזמן לפרוש”.
במבט לאחור היית מתנהלת אחרת בקריירה?
“ברור. לגמרי. הייתי מבקשת עזרה בשלבים יותר מוקדמים ומבינה שלהיאבק במאמן שלי ולהזיק לעצמי זה לא טוב. גם הייתי מתקשרת עם השותפה שלי הרבה יותר טוב. אני חושבת שלא הצלחתי להביע את הקשיים שלי. הייתי יחסית סגורה ולא קומוניקטיבית כל כך. למעשה, אני ככה קצת גם היום”.
יש תחושת החמצה?
“הייתי רוצה להיות מדליסטית אולימפית, אז תמיד אהיה עם תחושת ההחמצה הזו, אבל למדתי לקבל אותה ולהבין שהדרך שעברתי עד למקום הרביעי בבייג’ינג הייתה דרך יוצאת דופן עם המון התעלות ברגעי האמת”.
מה את חושבת כיום על הספורט התחרותי בישראל?
“אני חושבת שהספורטאים מקבלים מעטפת רפואית וכלכלית נהדרת מהמדינה, אבל יש עוד דרך לעשות. כשאת פורשת מספורט אולימפי, אין לך פנסיה. את לא נמצאת ביחסי עובד ומעביד, וזו הנקודה הכי כואבת בעיניי במעמד הספורטאים האולימפיים. בסופו של דבר זו הקריירה שלנו, ומבחינה פנסיונית לצאת בגיל 30 פלוס ולהתחיל מאפס, זה אסון. מנגד, להיות ספורטאי אולימפי בישראל זו פריבילגיה, וראינו את זה באולימפיאדה האחרונה שהייתה הכי טובה של ישראל בכל הזמנים”.
“גאה שאמרתי 'כן'”
בוסקילה השתתפה בעונתה הרביעית של “הישרדות VIP”, שזה עתה הגיעה לסיומה, והודחה ביום ה־16. “קיבלתי את ההצעה ללכת ל’הישרדות’ במהלך משבר הקורונה, כשדחו לנו את המשחקים האולימפיים. היה לי משעמם, אז להצטרף לזה נשמע לי כמו חוויה ממש מגניבה”, היא מסבירה. “זו הייתה חוויה משוגעת ועוצמתית מאוד. אבל זה החזיר אותי לסיטואציות לא נעימות מהעבר, וקצת איבדתי את הביטחון”.
מה חשבת על התנהלותך שם כשצפית בזה מהבית?
"האמת שהרבה פעמים כשהסתכלתי על עצמי לא ממש זיהיתי או אהבתי את מה שנראה, ואני יכולה להבין אם אנשים לא התחברו ולא אהבו את התנהגותי כי גם אני פחות אהבתי חלקים ממה שראיתי. אבל מצד שני אני גאה בעצמי שאמרתי 'כן' לחוויה יוצאת דופן ולא מובנת מאליה בנעליים שלי, כי אני לא כוכבת ריאליטי, זה לא המקצוע שלי. זו הייתה נטו חוויה ואני בעד להגיד 'כן' לחוויות מטורפות".
עם מי מהמתמודדים נשארת בקשר?
"עם אף אחד. אני בסבבה עם הרוב ומתכתבת איתם פה ושם באינסטגרם אבל לצערי לא מצאתי חברים על האי".
מתחרטת שהלכת?
“הייתי עושה הרבה דברים אחרת, מההתנהלות שלי ביום הראשון שהייתה לא מספיק טובה מבחינת הבחירות שעשיתי, דרך האירוע שהיה לי עם ליזה ביך במים, ועד הסערה ברשת סביב התנהגותי בתוכנית. לקח לי מלא זמן לזהות את עצמי. התחלתי לראות את עצמי לקראת ההדחה שלי, וראיתי שם שאני אוהבת את הביטחון שלי ואומרת מה שחושבת ומרגישה. בשלבים הראשונים הרגשתי שאני לא אני. הייתי מאוד לבד”.
חשפת בתוכנית כי את סובלת ממחלה אוטואימונית.
“הכאפה הכי גדולה שקיבלתי ב'הישרדות' הייתה הבריאות שלי. לא האמנתי שהמצב שלי כזה גרוע, הרגשתי כאילו הורידו לי את המכנסיים וכולם מסתכלים. נכון שיש לי בקושי 50% תפקודי ריאה, אבל בגלל שהתנאים שם היו ממש קיצוניים זה החמיר וזה לא עשה לי טוב”.
תשקלי להשתתף בריאליטי נוסף?
“בתחושה שלי זה פחות מתאים, אבל למדתי גם שאין מה להגיד ‘לא’, כי גם ל’הישרדות’ לא חשבתי שאלך”.
מה את עושה בימים אלה?
“מרצה ומקדמת את נושא המוגנות ומניעת הטרדות מיניות בספורט. אני עובדת על יוזמה שמנגישה את הנושא הזה להורים. כמו כן אני מחפשת כרגע עבודה בפיתוח עסקי. החלטתי לעשות שינוי בקריירה ונראה לאן זה יוביל אותי”.