באופן נדיר למדי, לא מעט אנשים חיכו לאתמול בערב. היו את אלה שספרו את הדקות עד למשחק ליגת האלופות, ואת אלה שסתם שמחו שחג השבועות מתקרב, עם כל האוכל הטעים מדי שהוא מביא איתו. הקבוצה השלישית של הממתינים לאחרי השקיעה, והמובחרת ביותר אם תשאלו אותי, היא אנחנו – שהיינו במתח לקראת הזוג השישי של חתונמי, שהתחתן אתמול כדת משה וכל מדינת ישראל.
עד כה, נראה שהשילוב בין המיועדים הגיוני יותר מכמה מהמאצ'ים הקודמים, ולא חשוב שמות כמובן. החתן – ליעד דון, מאצ'ו קשוח ומקועקע שמגיע עם האופנוע הכבד שלו לעבודה שהוא כל כך אוהב. תיראו מופתעים, מדובר במחנך כיתה ה' שאוהב את התלמידים שלו ממש כאילו היו ילדיו. מהצד השני של מדרגות הרבנות ניצבת לימור ויינשטיין, מתכננת עירונית בנת"ע, שאמנם החליפה את המשרד הממוזג בחיים מתחת לאדמה, אבל נראה שהיא חיה אותם בכיף גדול ועם קסדה מדוגמת.
אני חושבת שיותר מהכל, המפגש של שניהם זעק בשלות. בוודאי שזה נפלא שיש ביניהם הרבה מן המשותף, כמו חיבתם לטבע ולחתולים חמודים, אבל ניכר מאוד שהם מוכנים לזוגיות הזו שתסיים את הלבד הממושך שלהם, שנראה שהם ממש מיצו אותו. אחרי שהבנו מהר מאוד שהם מתאימים, יש משהו שיכול להעיב על החגיגה, ומדובר בדבר די גדול. ובכן, העוקץ נעוץ בדרך בה כל אחד אוהב לפרוק את הקיטור שלו. הוא מעדיף לעשות זאת בבית או בים, והיא מצדה – שלוש שעות נסיעה היישר לפסטיבל ה'מידברן'. באופן אישי, יש לי תחושה שהם ימצאו את המקום הטוב שלהם באמצע, וגם יצליחו להיפגש בו. כי בתכלס, רואים שהם לא באו לבזבז זמן.
זה לא נגמר כאן - אי אפשר לדבר על ליעד ולימור בלי להזכיר עוד אירוע קריטי שכמעט שכחנו. באופן מוזר למדי, הזוג הצעיר פשוט החליט לסיים את החלק של הבוק והשיחה המביכה, וללכת הביתה. זאת אומרת, לבית המלון. הבנתם נכון, לנטוש את החתונה של עצמם, ופשוט לקחת את המכונית המקושטת, להגיד לכל יקיריהם שהם תיכף חוזרים, כולל סבתא חמודה שבכתה מהתרגשות, וללכת. אני מבינה שזו סיטואציה מביכה להתחתן עם אדם שלא מכירים וזר לא יבין זאת, אבל אם אנשים נסעו בשבילכם מצומת סגולה אחרי יום עבודה, ועוד היו צריכים לשמור על כל זה בסוד, המינימום שתוכלו לתת להם זה להביך אתכם ברחבה. סתם נקודה למחשבה. חוץ מזה בהצלחה.
רינת ודניאל : אחד קדימה, שניים אחורה
מזוג שיש לו פוטנציאל, נעבור לשניים, שאיך לומר, נתקעו באיזה פינג פונג עמוס בנביחות ורגעי שתיקה שעושה צמרמורות בגב. אז אחרי ירח הדבש שעבר בקושי והשיחה אצל דני, אתמול בתוכנית ישבו רינת ודניאל בבית קפה, ואחרי גם קינחו בערב שתייה עם החברים משני הצדדים. גם בצהריים ברגעים מסוימים, בהם הכירה כמה חברים של דניאל, וגם במועבט, רינת הייתה אחרת. פתאום היה לה כיף, היא הרגישה משוחררת לכל הדעות, וגם דניאל התמלא ברוח חדשה במפרשיו. מהו המשותף בין הרגעים הללו של הנחת? רינת ודניאל לא היו לבד. ואם בא לכם דוגמה קולינרית – זה בדיוק כמו שמישהו לידכם במסעדה יזמין המבורגר עם קציצה ולחמנייה בלבד, או פסטה בלי כלום. לבד זה פשוט לא הולך.
אני חוזרת ואומרת שאי אפשר לשפוט איך זה מרגיש להכיר אדם מול כל המדינה רבתי, ועוד לדעת שהוא לא היה הבחירה הראשונה שלך אם המצלמות היו כבויות. זה נשמע מורכב כמעט כמו להירשם לתוכנית מלכתחילה. אחרי שהזכרנו את זה, אקווה שהפערים בין רינת ודניאל יחד לבד לרינת ודניאל עם חברים יהפכו להיות מצומצמים יותר, גם בשבילה, ובעיקר בשבילו. כשזה יקרה, דניאל יוכל להראות לה את הטוב שבו, על אמת, שנשאר חבוי כשהוא מרגיש שאין לו פרטנרית. ומנגד, לרינת יהיה כל כך הרבה יותר כיף להעביר את ה-42 יום הללו. באחריות.
ונסכם בגיא ומתן המתוקים להפליא, שמתחילים להתקרב ולסמוך אחד על השני בכל יום שעובר. גאוני היה מצדם לחשוב לגור חצי מהזמן בכל אחת מהדירות שלהם, כדי להרגיש את חייהם כמו שצריך, ואני חושבת שזה יועיל להם. לגמרי קונספט גאוני שאין לי מושג איך הוא עוד לא עלה בעונות הקודמות. אז הפעם הם אכלו ארוחת ערב עם דודה של גיא בביתם, החמימות רק התחממה, המשפחה אהבה את מתן כי איך אפשר שלא, והכיף של השניים המשיך לגדול כמו בלון עם ציורים של לבבות.
אין לי אלא לברך אותם, ולסיים בהסתייגות קצרה ועניינית. בתור אדם מבולגן מן המניין, אני מקווה שהסדר המוגזם של גיא לא יפריע למתן, ושכל קולב על המיטה או בגדים מקופלים ברישול לא יהפכו לביג דיל שיכלול ריבים והתנצחויות. עם בלגן או בלעדיו, בטוח שיהיה כיף איתם. מתן וגיא, המשיכו כך.