העיתונאית לי נעים וצוות "חדשות 12" ליוו במשך שמונה חודשים את איציק סיעידיאן ובני משפחתו במסע המרגש והמטלטל שלו בדרך חזרה לחיים ובשיקום בבית החולים, אחרי שהצית את עצמו במחאה על הטיפול הכושל בהלומי הקרב - צעד שהרעיד את המדינה.

בין צעד לצעד, הוא מדבר על הכאב הגדול, הקושי להתמודד עם הפוסט-טראומה והכעס על המדינה שגרם לו להצית את עצמו. כאב שאי אפשר לעמוד בו. לקראת הסרט התיעודי שישודר הערב ב-22:00 ב"קשת 12", סיפרה לי נעים ל"מעריב אונליין" על הקשיים בעשיית הסרט בנושא רגיש כל כך, הרגעים המרגשים והשאלות הקשות.

ספרי על תהליך העבודה על הסרט. כמה זמן ליווית את איציק?
"עבדנו על הסרט 8 חודשים, לקח קצת זמן עד שהוא התעורר, אחרי שהיה מונשם ומורדם חצי שנה. רצינו לראות איך הוא, ולקח לו זמן לעכל את זה בעצמו. כשהוא נתן לנו את ה'או.קיי' נכנסנו עם מצלמה. ברמה האישית זה היה מאוד מאוד מאוד מרגש. זה היה פרוייקט החיים שלי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי, ראיתי אותו וידעתי מה מצבו. אני זוכרת שהבנתי שהפנים שלו לא נפגעו, ושהוא זוכר, זה היה מאוד מרגש. היינו צריכים להרגיש אותו. ואז הצלם דביר ולצ'ר ואני התחלנו לאט לאט".

"היינו באים לימים חשובים לשעתיים שלוש לראות מה מצבו, תיעדנו את התחושות שלו לפני כל ניתוח, אחרי כל ניתוח", נזכרת נעים. "אחרי שנה שהוא שוכב שם במיטה, לאט לאט הוא נפתח יותר מול המצלמה עד ההשתפרות הגדולה שקרתה בחודש אפריל, כשהחליטו להעביר אותו למחלקת השיקום, והוא היה מוכן לעשות את את הראיון המלא. זה 8 שנים לצוק איתן, המבצע ששינה את חייו, חבריו שנהרגו באסון שג'אעיה והכל מתכנס לאותו שבוע".

הוא סיפק אמירות שהפתיעו אותך?
"הסיפור של איציק הוא סיפור כואב. הוא סופר, הוא סופר בהיבט של הפוסט-טראומה מול משרד הביטחון. הוא מפתיע בתהליך שהוא עובר בשיבא. גם על היום של האירוע, זה מונולוג מאוד חזק יש בו משהו מאוד כן ואותנטי, ויש רגעים יפים וגם רגעי דוקו מאוד מרגשים. התאוששות קטנה, עמידה ראשונה על הרגליים, דברים שלא ציפו להם. הוא נס רפואי, כשהוא הגיע למחלקה נתנו לו יומיים לחיות, כל זה ביחד, יש משהו שמפתיע. בימים הראשונים לא האמנתי למה שאני רואה".

קיבלת את הראיון שכל עיתונאי היה רוצה, זה יותר מרגש או יותר מלחיץ?
"גם וגם. לא קיבלתי, השגתי, הייתה תחרות מאוד קשה. זה נושא שחשוב לי ואני עוסקת בו לפני איציק ואולי זו הסיבה שהוא בחר בי. זה היה מרגש וגם מלחיץ, לאט לאט אתה מתרגל לרעיון ואתה הופך לבן בית שם ואני בקשר שטוב עם המשפחה. אני מקווה שהסיפור שלהם יעבור בצורה הכי טובה ואותנטית. בעיניי הסרט הוא צפיית חובה לכל בית בישראל, סיפור חשוב, סיפור כואב, על חייל שיצא להגן והמערכת לא הגנה עליו כשהוא חזר פצוע".

מצד אחד איציק הוא אולי האיש הכי אהוב בישראל היום שכולם רוצים שיהיה לו טוב, מצד שני את עיתונאית שרוצה להשיג כותרות. הייתה התנגשות בין הדברים?
"זה לא היה פשוט. בסוף, זה מעשה קשה. גם נקודות מסויימות שצריך לשאול את הבן אדם אם הוא מצטער על המעשה שהוא עשה. הצלחתי ללכת על קו דק בין לספר את הסיפור, וגם לתת לכאב שלו קול. זה לא רק הוא אומר, הפסיכולוגים שליוו אותו, עורכי הדין שליוו אותו. עשו לו עוול". 

"גנץ ביטל את החיטוט בעבר של לוחמים שיש להם פוסט טראומה", מוסיפה נעים. "איציק התגייס כחייל בודד, והוא נלחם בשג'אעיה. כשהוא השתחרר משרד הביטחון אמר שהפוסט טראומה שלו היא מהילדות. נעשה לו עוול מאוד קשה. גייסתם אותו ככה וזה לא מוסרי להתנהג בצורה הזו. משרד הביטחון עשה בחוכמה אבל באיחור, לאיציק יש הרבה מקום בזה, הוא עשה מעשה נורא כדי לקבל את זה, הוא הצליח לעשות שינוי מטורף. וזה גם קשור לרפורמת 'נפש אחת' שנכנסה כמה חודשים אחרי המקרה".

הצלחת להזדהות איתו, להבין את מה שהוא עשה?
"אני נגד התאבדויות. זו דעה שאמורה להיות בכל בית, אני לא תומכת באקט עצמו, אבל הצלחתי להבין את הכאב את ההרגשה שהמערכת שדורסת אותך, שלא מתייחס אליך, שאתה לבד ואין לך למי לפנות, הוא מעביר את זה בצורה טובה מאוד בסרט. האקט עצמו הוא אקט קשה, אסור לאמץ אותו או לקחת כמודל לחיקוי גם אם רוצים לעשות שינוי".

"אני חושבת שבסוף הסיפור של איציק הוא סיפור של הרבה אנשים שמתגייסים לצה"ל ומתמודדים עם מראות לא פשוטים וחוויות לא פשוטות ויוצאים לאזרחות ומרגישים שהמערכת נטשה אותם", מסכמת נעים. "הוא אומר לא אני זה הסיפור, מה שרציתי להגיד זה הסיפור', זה תמרור אזהרה למשרד הביטחון ולצה"ל, שרוצה לגייס אנשים שרוצים להגן על המדינה הזו, ולדעת לדאוג להם כשהם מסיימים את התפקיד שלהם".