"דימונה צ'מפיונס", כאן 11
זה הסיפור על דוד טלקר מדימונה, שכבר 30 שנה מחזיק על הכתפיים שלו את קבוצת הקריקט “דימונה סי", כשרק אשתו אסתר ושאר המשפחה עוזרים לו
קריקט בדימונה. לך תדע. בעצם מה כבר אני יודע על דימונה. יודע רק שכאשר אני נוסע דרומה, אז מימין רואים מרחוק את הכיפה של הכור, משמאל פסל מתכת שלא לגמרי אני מבין מה הוא רוצה, בדרך חזרה הכור משמאל והפסל מימין, וזהו. אומרים שיש גם שווארמה מצוינת בעיר, ליד תחנת הדלק, אבל אף פעם לא יצא לי להיכנס. תמיד מיהרתי בדרך לצימר, או לאילת, כשעוד הייתי נוסע לאילת, לפני הקפיצה הפסיכית במחירים שם והשתלטות כיסאות הפלסטיק המעופפים בבריכות. אבל קריקט בדימונה. לך תדע.
אבל מתברר שיש. ועוד איך. בעצם מתברר שיש ליגת קריקט בארץ, חיה ותוססת, ודירוג של ליגה, ומקום ראשון אלופה ומקום אחרון יורדת. לקבוצה המקומית קוראים “דימונה צ'מפיונס", או בקיצור דימונה סי, והיו"ר שלה, שהוא גם המאמן, הוא הרוח החיה מאחורי הקבוצה, וקוראים לו דוד טלקר, והוא גם הגיבור הראשי בסרטה של היוצרת מעיין ניניו־קנפו.
טלקר עלה לארץ מהודו לפני 30 שנה. קריקט הוא הספורט הלאומי בהודו ויושב חזק בנשמה של טלקר עוד מצעירותו. אז איך שהוא הגיע לדימונה, שבה חיה קהילה גדולה של יהודים יוצאי הודו, הקים את הקבוצה והיה למנוע העיקרי הדוחף אותה כבר עשרות שנים. איכשהו הצליח לאלתר מגרש עפר שאדמתו יושרה ועליו ניתן לשחק, בלי מאמץ גדול מצא שחקנים, ודימונה סי נולדה.
כל המשפחה התגייסה למבצע הקריקט: אסתר רעייתו מבשלת כבר עשרות שנים את האוכל לארוחת הקבוצה ביום משחק. הבן גולן חבר בהנהלת הקבוצה. היו לקבוצה עונות מצוינות שבהן התברגה בצמרת הליגה. בשנת צילום הסרט הסתבכה בתחתית ונאבקה על חייה בליגת־העל. והיו צרות נוספות בדרך. בגרסה קודמת של הסרט מתואר מאבקו של דוד טלקר בתוכניות יזמיות לבנות על גבי המגרש גשר לקניון שאמור לקום בסמוך. בגרסה הנוכחית דוד מנסה להגשים את חלומו ולבנות מגרש דשא תקני לקריקט, עם תאורה ויציעים, כזה שראש העיר הבטיח לו כבר שתי מערכות בחירות וההבטחה לא קוימה.
בדרך לגן העדן הזה הבעיות מתפתחות ונופלות בזו אחר זו על דוד. קבוצתו מפסידה במשחק מפתח ויורדת לליגה השנייה. אשתו “מורדת". היא מתלוננת שכבר 30 שנה היא חיה בשבתות בלעדיו ומבקשת שיוותר קצת על קריקט ויבלה זמן עם המשפחה. וכאילו להוסיף צרה על כל אלה, קבוצות יריבות מציעות לשחקניו משכורות גבוהות יותר ואלה נענים להצעות, ודימונה סי למעשה מתפרקת.
הסוף, לידיעת הצופה המוטרד, הוא טוב. דוד משנס מותניים ומקים את קבוצתו ממגרש העפר המאולתר. ככלל, “דימונה צ'מפיונס", הסרט על חלומו ומאבקו של דוד טלקר הוא סוכרייה מתוקה. חסרונו היחיד שהוא משאיר את הצופה עם רצון לא ממומש ותיאבון לעוד. לתוספת ידיעה.
המצלמה של מעיין ניניו־קנפו מסתפקת בדרך המצומצמת בין המטבח של אסתר למגרש הקריקט עצמו. בעצם אנחנו יודעים על דוד עצמו מעט מאוד. ניניו־קנפו אינה מספרת על מקום עבודתו, מקורות המימון לקבוצתו והמאבק להשגתו, דימונאים שספק צוחקים ספק מעריכים את המשוגע החביב של המשחק המוזר. ומה אומר הנוער - יש דור המשך או שהמשחק הולך ונעלם? ספרי לנו עוד, מעיין ניניו־קנפו, לנו, שלא כל יום מגיעים לדימונה.
לראות או לוותר: לראות. כאמור סוכרייה.