"מינכן 72", הוט 8, "מינכן 72: דם באולימפיאדה", יס דוקו
פעולת הטרור הפלסטינית באולימפיאדת מינכן, לפני 50 שנה בדיוק, הייתה סנוקרת מדויקת לסנטר הישראלי. חצי מיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם הכירו ביום אחד של שידורים את הדבר שנקרא “הבעיה הפלסטינית" סדרה בהוט 8 וסרט ביס דוקו שודרו השבוע במלאת 50 שנה לפעולת הטרור ורצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. הפעולה במינכן הייתה סנוקרת פלסטינית מדויקת לסנטר הישראלי. החוליה לא הגיעה, כמו במקרים רבים אחרים, במטרה להרוג לשם ההרג.
אם כבר אז להפך. המוח מאחורי הפעולה, מוחמד דאוד עודה, הוא אבו דאוד, ממקימי ארגון ספטמבר השחור, הורה לאנשי החוליה לא להרוג, אלא אם כן הם מותקפים. הוא הורה להם למשוך משא ומתן לאורך שעות, להשיג תשומת לב עולמית, ולאחר מכן להמריא מגרמניה עם בני הערובה לארץ ערבית.
תוכניתו של אבו דאוד פעלה באופן מושלם. חצי מיליארד בני אדם, על פי ההערכות, צפו ברחבי העולם בשידורי הטלוויזיה מהדרמה בכפר האולימפי במינכן. זה היה בית ספר לתקשורת בשיאו. הפלסטינים היו אומנם בתפקיד הטרוריסטים, אבל גם בני עם הנמצא לגרסתו תחת כיבוש אכזרי, ונדחף בייאושו למעשים קיצוניים מעין אלה.
מות הספורטאים בפעולת החילוץ הגרמנית העלובה, בסופה של הדרמה, היה כמעט שולי בטווח הבינוני והארוך - מלבד לבני משפחותיהם ולמדינת ישראל כמובן. הספין התייצב חסון וחזק על רגליו. המונח “עם פלסטיני נכבש ומדוכא" נכנס לשיחונים בבתי קפה ובחדרי סלון ברחבי העולם. גם בגרמניה לא נרשם זעזוע מרעיד אדמה. משחקי האולימפיאדה נמשכו כסדרם. השוטרים שהיו אמורים להסתתר במטוס המחבלים ולהסתער עליהם נטשו את עמדותיהם והסתלקו ולא נענשו על כך. ומפקד משטרת מינכן, שהיה אחראי על תכנון הפעולה וביצועה, לא נתן דין כלשהו על כישלונה. אם כבר אז להפך. כעבור זמן לא ארוך קודם לתפקיד מפקד המשטרה הפדרלית של גרמניה כולה.
האבל והזעזוע נותרו מנת חלקה של מדינת ישראל בלבד. פעולות חיסול המחבלים הפלסטינים שביצע המוסד בשנים שבאו לאחר מכן לא היו מכוונות לנקמה כפי שמקובל לחשוב בדרך כלל. בישראל הבינו מיד את המציאות הביטחונית הבינלאומית המשתנה, את עוצמתן הפיזית והתקשורתית של פעולות טרור, וההחלטה שנפלה בידי ממשלת גולדה מאיר כבר באותו לילה שבו נרצחו הספורטאים הייתה לחסל את כל המשתייכים לתשתית ארגוני הטרור הפלסטיני. בזה אחר זה חוסלו מנהיגי טרור ברחבי אירופה וגם בלבנון, כשרק על מעטות מהפעולות לקחה ישראל אחריות באופן גלוי. בביטחון עצמי גבוה נעו סוכני מוסד באירופה, ירו, הטמינו מטעני נפץ, פוצצו, השאירו מאחוריהם שובל של גופות מדממות, וחמקו בחזרה להיכן שחמקו.
זה היה הביטחון העצמי שתפח לממדים מופרזים שהיה בעוכריהם של סוכני המוסד לבסוף, במבצע החיסול הכושל בלילהאמר שבנורווגיה. מלצר מרוקאי אומלל בשם אחמד בושיקי זוהה בטעות כעלי חסן סלאמה, אחד מראשי ארגון ספטמבר השחור, והריגתו הייתה רק שלב ראשון בשרשרת רשלנית של טעויות שהביאה ללכידת חלק מחוליית המחסלים. סוכן ישראלי אחד, מתוך חרדה קלאסטרופובית, “שפך" באוזני שירותי הביטחון הנורווגיים מידע רב ויקר ערך על דירות מסתור של המוסד ברחבי אירופה, מיקום כלי נשק ושיטות פעולה, מה שהוביל לפשיטות של שירותי ביטחון ברחבי היבשת ואובדן יכולת מקצועית גדולה למוסד. זה היה האות לסיומו של המבצע נגד אנשי ספטמבר השחור, שממילא המעיטו מאוד בפעילותם בעקבות המכות שספגו.
הסרט והסדרה שודרו השבוע, ומבין שניהם זה העשוי באופן המעניין יותר הוא “מינכן 72: דם באולימפיאדה". הסרט נכתב בידי שני העיתונאים מארק דוגין ויוסי מלמן. הוא מדבר בשלושה קולות שמגלמים שלושה שחקנים: קולו של אבו דאוד, מתכנן הפעולה, קולו של מנפרד שרייבר, מפקד משטרת מינכן שניהל את המשא ומתן ואת פעולת החילוץ הנמהרת והכושלת, וקולו של צבי זמיר, ראש המוסד דאז שנשלח למינכן בהוראת גולדה מאיר והתקבל בפנים חמוצות ובחוסר רצון גלוי לקבל את עזרתו. לצופה בסרט מובטח עניין. מובטח לו גם ש־50 השנים שחלפו מאז אינן מקהות את הזעם.
לראות או לוותר: לראות. סרט מתח עוצר נשימה, רק חבל שזה על חשבוננו.