עוד שבוע של 'בואו לאכול איתי' מאחורינו, ועמו עוד מנות אכילות יותר או פחות, אנשים שבחיים לא היו נפגשים בשום אירוע משותף אחר, והרבה מאוד אמירות הזויות, משעשעות וחסרות טקט שהונחו לפתחנו. אם גם אתם לא מאלה שאוהבים לנסוע קילומטרים ארוכים אלא להיתקע בפקקים קרוב לבית, בשורה טובה לי בשבילכם – השבוע התכנסנו בגוש דן ובאזור השומרון. ואיך היה בכמה מילים? התחיל נפיץ, ונגמר טוב.
המארח הראשון מאזור חיוג 03 היה מוחמד, או בקיצור מודי. תושב בת ים, יפואי לשעבר, גרוש שנמצא עמוק ברווקות ולא מתבייש לדבר על זה, אבא ולוחם מן המניין נגד דעות קדומות, להן הוא משיב בהרבה הומור וקסם אישי. האורחים, ואנחנו, נשבו בקסמו מהרגע הראשון, וגם האוכל שלו עבר יפה אצל רובם – סינייה אישית לראשונה, מקלובה שכמעט והתהפכה עד הסוף לעיקרית וקטאייף עם תה להורדת הכבדות.
אם הייתם רוצים להוסיף שמן למדורה, או במקרה הזה לסיר, את מי הייתם מושיבים בשולחן המוזמנים? ראשית כל את רבקה, נשואה ואמא לשניים מההתנחלות עמיחי, כדי שיהיה על מה לדבר לפני שבכלל מכירים. אז זה קרה, היו כמה רגעים לא נעימים, אבל אחרי זה הפוליטיקה ניסתה מאוד להישאר בצד. קצת על רבקה – היא מורה ליוגה נשית (יש דבר כזה), שרוב הזמן שמרה על קול חלש ורגוע, גם כשהיא סיפרה דברים שקצת עצבנו את כל השאר.
אז חוץ מלהקפיד על רוגע ולהטריל את כל השאר במשחקי גיבוש ואמירות שנויות במחלוקת, היא הכינה סעודה שלא תבייש מסעדת בשרים באזור. הסינטה כבש על קרם שורשים, כתף הטלה והקטאייף בגרסתו הסורית שאף אחד לא הכיר אמנם לא הביאו לה את המקום הראשון, אבל היא ללא ספק אחת המתמודדות הזכורות בתולדות העונה, בטח כשביקשה ממודי להדליק את הגז בביתו לפני הארוחה. בשביל לדעת למה תצטרכו לצפות.
מרגישים שהגיע הזמן לעשות קצת סדר? בדיוק בשביל מטרה נעלה זו הגיעה שרון, מורה לתקשורת מפתח תקווה, שהחליטה שנמאס לה מהוויכוחים הפוליטיים והביאה איתה הרבה כיף, והפעם בנוסח מקסיקני. בין הנאצ'וס למרגריטות הפתיעה עם צ'ילי קון קרנה בטאקו לפתיחת הפיאסטה, פהיטס עוף ובקר עם טורטיה כולל הדרכה ממקור ראשון וצ'ורוס מחממי לב לכל מצב רוח. לתוכנית האומנותית, ברוח הכיף והחלאס להתכתשויות, הסועדים הוציאו את זעמם על פיניאטה שנקלעה לסיטואציה.
אמנם צבעוני כבר היה לנו, אבל תמיד אפשר עוד. אז הכירו גאלה מהוד השרון, כוהנת סטייל שלא מפחדת משום דבר, ובאה להראות שממש לא אכפת לה מה חושבים. וזה היה מגניב לגמרי. בבית הוורוד שלה הגישה לאורחים קרפצ'יו בקר על ברוסקטה וסלט עגבניות, פסטה עם פילה בקר ועוגת שוקולד של יום הולדת לקינוח. האוכל לא היה פופולרי על ידי יושבי השולחן, בלשון המעטה, אבל החברה קסמה להם. פלוס משמעותי היה המשימה שבאה עם הקינוח – לבקש משאלה ולכבות את הנר שמעל העוגה. זה נתן עוד הזדמנות להתעסק במה שחשוב באמת, וכשאני אומרת חשוב אני מתכוונת ללא לריב בתוכנית טלוויזיה בפריים טיים וליהנות לשם שינוי.
האחרון שניסה את מזלו היה אורן, איש סייבר ופרשן פוליטי מאלקנה, שהבהיר מלכתחילה שהוא הולך לנצח. בדרך כלל נהוג לומר שהנחתום לא מעיד על עיסתו, אך הוא העיד גם העיד, ובואו נאמר שהעיסה הזו הייתה הדבר האחרון שחבריו לשולחן ייחלו לה. כבד קצוץ נוסח אשכנז היה על השולחן, וגם נתח בשר מהמעשנה ומוס עם שערות חלבה. התוצאה הסופית הייתה שכולם התנפלו על השערות כאילו לא נותר אוכל בעולם. נו טוב, לפחות היה מספיק לכולם.
בחירת המשתתפים וציוותם לשבוע אחד הייתה ברורה. מהרגע הראשון חיכינו לפיצוץ, בעיקר על רגע אידאולוגי, אבל חוץ מכמה רעידות משנה משמעותיות, נראה שחמש הארוחות הללו לא הפכו למפגן פוליטי וחילופי מהלומות. מודי, רבקה, שרון, גאלה ואורן סיימו את היום החמישי על מי מנוחות, נפרדו לשלום, והבטיחו בלבם לראות האחד את השני רק בשידורים החוזרים. לנו היה כיף, וכנראה שגם להם, אז אנחנו מרוצים. נותר בנו תיאבון לשבוע הבא.