הסרט על מי שהיו אמורים להחזיר את המדליה האולימפית לארה"ב בכדורסל מחטיא מהקו

״נבחרת החלומות: הקאמבק״
("The Redeem Team"), נטפליקס

באמריקה קראו להם "נבחרת הנקמה", והם היו אמורים להחזיר את מדליית הזהב האולימפית הביתה. הסרט על הנבחרת של קובי, לברון, דווין וייד וחבריהם מנסה לתאר איך עשו את זה, ולא מצליח

אל אוסף סרטי הדוקו־ספורט שמרביתם לא פחות ממשובחים, הצטרף בימים אלה הסרט "The Redeem Team", שפירוש שמו המילולי הוא "נבחרת הנקמה", ובנטפליקס ישראל העניקו לו את השם הצולע במיוחד "נבחרת החלומות: הקאמבק".

מעט היסטוריה: עד אולימפיאדת ברצלונה בשנת 1992 לא הורשו להשתתף במשחקים שחקנים מקצוענים מה־NBA, ליגת הכדורסל האמריקאית הטובה בעולם. תחת האיסור הזה נאלצו האמריקאים לשלוח למשחקים שחקני קולג'ים, נחותים יחסית ביכולותיהם, ועקב כך נאלצו לא פעם לשוב הביתה בלי מדליית הזהב הנכספת.

ב־1992, לאחר לחץ אמריקאי מסיבי, בוטל האיסור, וארצות הברית שלחה למשחקים את אוסף השחקנים האיכותי ביותר שאי־פעם דרך על פרקט כלשהו. בין השחקנים שנחתו בברצלונה היו מייקל ג'ורדן האגדי, לארי בירד, מג'יק ג'ונסון, צ'ארלס בארקלי, דיוויד רובינסון, קארל מאלון ועוד. ההיסטריה בברצלונה הייתה בשיאה - שחקנים מקבוצות יריבות ויתרו על התחרות ורק ביקשו להצטלם עם האגדות האמריקאיות המהלכות. ארצות הברית ניצחה בכל המשחקים בהפרש ממוצע בן 44 נקודות, אספה את מדליית הזהב וטסה חזרה הביתה.

באולימפיאדות ובאליפויות העולם הבאות דעכה התלהבות השחקנים האמריקאים, ואחרי עונה מפרכת שכללה לעתים יותר ממאה משחקים העדיפו להישאר בבתיהם עם משפחותיהם, להעניק מנוחה לגופם המותש ולהתחיל בהכנות לעונה הבאה. שוב נאלצה אמריקה לשלוח למשחקים שחקני קולג', מוכשרים ככל שהיו אבל חסרי ניסיון, מחוזקים במספר שחקני NBA צעירים, אבל כל אלה לא היו יכולים לגבור על נבחרות אירופה ודרום אמריקה. הפער הצטמצם. הכדורסל האמריקאי שמחפש את השובה עין, המרהיב, הסוליסטי יותר, נכנע ליעילות הקבוצתית האירופית.

שלוש פעמים נוספות - אולימפיאדות ואליפות עולם - נאלצו האמריקאים לשוב הביתה ללא מדליות זהב, מה שבעיניהם נחשב למבוכה גדולה. לקראת אולימפיאדת בייג'ינג 2008 הוחלט לשים סוף לבושה. צוות כוכבים חדש נאסף בראשות קובי בראיינט, לברון ג'יימס, כרמלו אנתוני, כריס בוש, דווין וייד וכריס פול, ושתי מטרות שהן בעצם אחת סומנו בפני השחקנים: להחזיר את הזהב הביתה ולנקום. או לנקום ולהחזיר את הזהב הביתה. "נבחרת הנקמה" - The Redeem Team - היה הכינוי שהאמריקאים חובבי הכינויים העניקו לנבחרת החדשה - מה שמדגיש אגב כמה מגושם השם שהעניקו נטפליקס ישראל לסרט.

ההמשך היה זהה לסיבוב החלומות הקודם. אמריקה באה, ההיסטריה הייתה בעיצומה, נערות התעלפו כשהאוטובוס ובו קובי בראיינט עבר בכביש לצדן, הדרים טים 2 לקחה את כל המשחקים בהפרש גדול עד הגמר שבו ירקה לא מעט דם עד שניצחה את ספרד, אספה את הזהב והתעופפה הביתה.

מפתיע לאור כל אלה עד כמה הסרט "The Redeem "Team אפרפר וצולע. תחת הכינוי שניתן לנבחרת הזו מוצגת דרכה פחות כשל קבוצת כדורסל נפלאה ויותר כמאבק של קבוצת נוקמים. מפקדה של יחידת הקומנדו הזו, המאמן מייק ששבסקי, משתמש ללא הרף - לפחות בסרט - בעזרים פטריוטיים צבאיים, כמו השמעת ההמנון באימונים, שיחות עם גיבורי ופצועי מלחמות אמריקה השונות, והשחקנים מאזינים לנאומיו הפרא־מיליטריסטיים בפנים חתומות כאילו יוצנחו בעוד מספר דקות מעל חוף אומהה בנורמנדי.

אין הומור בדרמה הצבאית המגוחכת הזו. על כדורסל בכלל אין מה לדבר. פה מסירה, שם הטבעה עוצמתית שמשולבת בתסריט כדי להדגיש את נוכחותו ודרכו של צ'אק נוריס במסע המסוכן הזה לשחרור מדליית הזהב משביה. קטעי וידיאו מקוריים מתדרוכים על הספסל, מהנסיעה באוטובוס למשחקים ובחזרה - יוק, כלום, אולי מתוך רצון להימנע מלהראות את אנושיותם של השחקנים.

מי שמצפה כאן לאיזו תזכורת לסדרה הנפלאה "מייקל ג'ורדן: הריקוד האחרון" שלא יטרח. כמו שג'ורדן ריחף מעל כל שחקן אי־פעם, כך הסדרה עליו מרחפת בוודאי מעל "The Redeem Team" הצולע. גם עם קובי ז"ל ולברון בחמישייה. לעתים, אגב, מתעורר הוויכוח בשאלה מי משלושתם הוא הטוב ביותר אי־פעם. תשובתי היא תמיד אחת: בדראפט דמיוני שבו משתתפים השלושה רשאי כל מי שמעוניין להכריז על ג'ורדן כשחקן בינוני, ה־200 באיכותו שעלה אי־פעם על פרקט. אז קחו אתם את לברון, את קובי, את עופר פליישר, רק הסירו את ידיכם מהשחקן הבינוני הזה בבחירה ה־200. אני כבר אסתדר איתו.

היעדרו של ג'ורדן, בעל הכריזמה האינסופית על הפרקט, תורם לחולשתו של הסרט. מייקל ג'ורדן היה נס שמתרחש על הפרקט מדי ערב. אם בין השחקן לסל הייתה ניצבת חומה, קובי היה לוקח כמה צעדים לאחור ומשחיל את הכדור מהמרחק היישר לתוך הסל. לברון, הפנומן הפיזי, היה קופץ לתוך החומה, טוחן אותה לרסיסים ומטביע. מייקל ג'ורדן לעומתם היה כאמור בגדר הנס: הוא היה מתפורר לאטומים, עובר כחלקיק בוזון היגס ליקום מקביל, חוזר מצדה השני של החומה עוד לפני שמישהו היה מצליח להבין מה לכל השדים קרה כאן ומניח ללא הפרעה את הכדור בתוך החישוק. זה לא אותו דבר בלעדיו. מאז פרש, הכדורסל אנושי יותר, מעניין פחות, וסרטים כמו "The Redeem Team" לא ימלאו את הבור הגדול שבלב.

‰ לראות או לוותר: לראות רק אם מנמיכים מאוד ציפיות. אחרת חבל על הזמן.