גבי עמרני פותח בפניי את שער ביתו ברמת גן ומוביל אותי אל החצר, כשהוא אוחז בסיגר שלא עוזב אותו לאורך הראיון. “הימים עוברים לי די מהר”, אומר עמרני בן ה־88, “עכשיו אנחנו מדברים, ומיד אחרי זה אני נוסע לתיאטרון הקאמרי לקחת תסריט, חוזר אחר הצהריים ויוצא עם אשתי לבלות. זהו, נגמר היום. אני מאוד שמח מהשלווה הזו. יש לי את כל מה שחלמתי עליו בחיים, וזו הברכה שלי. אני מקווה שימשיך ככה”.
הגישה שלך כשחקן השתנתה עם השנים?
“לא, לא השתנתה, והגישה לא מעניינת. חובתי כשחקן לשמור על אותה הגישה: אני לא יכול להגיד היום לעצמי: ‘עזוב, קח את התפקיד בקלות, מספיק שהמצלמה מצלמת אותך’. אסור לזלזל. גם לא לוקחים אותי כי אני ‘גבי עמרני’, אלא לוקחים אותי כי אני צריך למלא פונקציה של התפקיד, ולא תמיד הכל פרוש לרגליי על שטיח, אלא אני צריך להתאמץ כדי להמשיך הלאה. יש לי טענות של אדם מתבגר, שרואה את השיטה שמשתנה ולא כל כך מסתדר איתה, והיא לא כל כך מוצאת חן בעיניו, אבל זה מה שיש ועם זה אני עובד. בעוד חמש שנים השיטה יכולה להשתנות”.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
ביום ראשון הקרוב, 23 באוקטובר, תעלה ב”כאן חינוכית” סדרת הנוער “שלי הכובשת”, בבימוי דניאל אדר, שבה עמרני מככב באחד התפקידים הראשיים ומגלם את דמותו הקומית של מרדכי. “זו סדרה שעוסקת בכדורגל ומגוללת את סיפורה של שלי, נערה ממגדל העמק שמקימה קבוצת כדורגל, שבה היא המאמנת והכוכבת”, מספר עמרני. “כדי לעשות זאת היא נעזרת בוותיקים בעלי ידע, ואני ביניהם, יחד עם אורי גבריאל, טל פרידמן וחנן סביון. היה לי פשוט מדהים לשחק בסדרה הזו, אני אוהב את זה, אוהב לעבוד עם ילדים וצעירים. יש לי תמיד כימיה וקשר טוב עם צעירים”.
איך זה לככב בסדרת נוער?
“מאוד כיף ואני אוהב את זה מאוד, אבל יש כמה תקלות טכניות בעבודה כזו, בין שבסדרה הזו ובין שבסדרות מסוגה. החבר’ה הצעירים מדברים כל כך מהר ובשפה שלהם, שאני לא כל כך מבין ואין לי מושג מה הם אומרים. בסדרה הזו היו לי בעיות להבין מה הגיבורה אומרת כדי להשיב לה.
היו לנו דיאלוגים רבים והסתדרתי, אבל זה לא היה קל. זו תקופה כזו שצעירים לא מדברים ברור. המצחיק והלא מובן הוא שהילדים מבינים אחד את השני ואנחנו, המבוגרים, לא, וזו בעיה. אני לא מסתדר עם זה, אבל אני מסתדר עם שאר הדברים שהם יותר חשובים, אז זה בסדר”.
מה אתה חושב על הדור הצעיר של השחקנים?
“זה לא הדור שלנו. אנחנו ישבנו די הרבה שנים ללמוד, הלכנו לבתי ספר למשחק ועברנו דרך ארוכה ומפרכת. היום זה כל כך פשוט. אם אתה טוב למצלמה – אתה מתקבל. לא בודקים את השחקן במובנים של כישרונות ויכולת. נכון, יש כישרונות גדולים, אבל מסתבר שאנחנו עבדנו סתם ובזבזנו שנים בבית ספר למשחק. אבל תשמע, זה עולם אחר, אנחנו לא יכולים להשוות בין הדורות. אף אחד מאיתנו לא התחיל לשחק לפני גיל 22. הזמנים משתנים וזה בסדר”.
להיות מרגל
לאורך הקריירה שלו כיכב עמרני בעשרות סרטי קאלט (“לופו”, “סלומוניקו”, “משפחת צנעני”, ”מלך ליום אחד”, “שיגעון של אבא”), סדרות מצליחות (“רחוב סומסום”, “עספור”, “מטומטמת”, “ילדי בית העץ”, “מלכות”) והצגות תיאטרון (“עקידה”, “אמי הגנרלית”, “הנהג של מיס דייזי”, “אשכבה”).
אהבת המשחק נבטה בו, כדבריו, עוד בילדותו בירושלים ובהמשך בגרעין השומר הצעיר ובתקופת מגוריו בקיבוץ בית אלפא. “תמיד הייתי מצחיקן”, הוא אומר. “אפילו בגן הגננות רצו שאעשה קטעים מצחיקים. כשהתגייסתי לצבא בשנת 1952, לגרעין הנח”ל, היה לנו קורס שירה, וגם אז הפגנתי יכולת משחק ושירה, אבל בכלל לא חשבתי להצטרף ללהקה צבאית. חלמתי להיות מרגל. לימים גילמתי בסרטים תפקידים של מרגל”.
אז איך התגלגלת ללהקת הנח”ל?
“בסוף קורס השירה הגיעו כל מפקדי הנח”ל, וכשראו אותי מופיע, הם זימנו אותי לבחינות ללהקה. זה שינה את כל התוכניות שלי. מי שבחן אותי ללהקה היה הבמאי דוד ברגמן, ולא הכנתי את עצמי יותר מדי לבחינה אלא זרמתי. בגלל שלא חלמתי להיות בלהקה אז הרשיתי לעצמי להיות די חופשי. שרתי, הצחקתי והתקבלתי”.
אחרי שנת שירות בגרעין הנח”ל הצטרף עמרני ללהקה, יחד עם שאר חברי המחזור השני (בהם חיים טופול, יוסי בנאי, אורי זוהר ונחמה הנדל) והשתתף בשלוש תוכניותיה: “העיקר שנפגשים” (1954), “שמור על הגבול” (1954) ו”בין מגל וחרב” (1955). בתוכנית השנייה בהשתתפותו זכה לסולו הראשון בלהקה שהפך גם לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר - “הוא לא ידע את שמה”, שכתבו חיים חפר וסשה ארגוב. “השיר הזה היה שלאגר היסטרי בשנים ההן. עד היום אני אוהב לבצע אותו והוא חלק בלתי נפרד מהקריירה שלי”, הוא אומר. “תמיד הייתה לי את המשיכה הזו לשירה, ואחרי הלהקה חשבתי להתחיל להקליט שירים. כשהשתחררתי מהצבא, ראיתי מה שהולך בשוק המוזיקה, אז החלטתי לוותר על זה ולנסות כיוון של שחקן”.
עם שחרורו מהצבא עבר לקיבוץ יקום והתחיל לעבוד עם להקת הקיבוץ הארצי. בהמשך עבר לקיבוץ הזורע והעלה במסגרת שהותו שם הצגה שזכתה להצלחה ברחבי הארץ. בשנת 1957, לאחר שעבר לתל אביב, הצטרף ללהקת “בצל ירוק”, שהורכבה ברובה מיוצאי להקת הנח”ל. “זה היה תענוג כי הייתי עם כל החברים שלי מלהקת הנח”ל וגם עם אריק איינשטיין, יונה עטרי, שמעון ישראלי, אילנה רובינא ובמאים וכותבים נהדרים כמו אפרים קישון, חיים חפר, נעמי שמר, יחיאל מוהר, דן בן אמוץ, שמואל בונים ועוד”, הוא מספר.
בשנת 1962 נסע ללימודים בבית ספר למשחק בניו יורק. “נסעתי לשם עם אשתי הראשונה, שנינו למדנו שם משחק וחיינו שם ארבע שנים, זו הייתה חוויה בלתי נשכחת”, הוא מספר. “זו הייתה אחת מהתקופות היפות ביותר בחיי”.
בשנת 1966, עם שובו לישראל, זכה לתפקיד הקולנועי הראשון שלו בסרט “פורטונה”, ומשם הפך לאחד משחקני הקולנוע המצליחים בישראל בשנות ה־60, ה־70 וה־80. “בתחילת הדרך של הקולנוע והטלוויזיה בישראל לקחו אך ורק שחקני תיאטרון”, הוא מתאר. “לאט־לאט זה התפתח. זו הייתה תקופה נהדרת ועשיתי הרבה סרטים שזכו להצלחה רבה. בשלב מסוים הסרטים גם התחילו לבוא על חשבון התיאטרון. במשך תקופה ארוכה עשיתי את שני הדברים במקביל. זה היה קשה, אבל הייתי צעיר, חזק ועם הרבה דרישות מעצמי, אז עשיתי את זה”.
ברזומה העשיר שלו יש גם סרטי בורקס, שבהם גילם לא פעם את דמות התימני. “אלו היו סרטים עממיים, זה לא קולנוע צרפתי שיכול לעסוק בהרבה ערים ומקומות”, הוא אומר. “פה בנו את הסרטים על תל אביב, ירושלים, השווקים והשכונות. אני לא רוצה לנסות לתקן עוולות כי זה טיפשי. זו הייתה התקופה, והקהל היה צמא לראות את הסרטים האלה, להכיר את הרחוב ואת המשפחה. גם היום הקהל אוהב את זה. אחר כך לאט־לאט ניסו לעשות סרטים יותר ‘מודרניים’ ופחות עממיים, והקהל הרים גבה ולא הרגיש שזה הוא. בסוף היוצרים והבמאים מצאו את האיזון הנכון בין העממי למודרני ובנו את הקולנוע הישראלי. זכיתי לעבוד עם במאים שהיו מורי דרך עבורי: אפרים קישון, מנחם גולן ואורי זוהר”.
הדרייב והתשוקה
כשחקן תיאטרון שיחק עמרני בשלל תיאטראות. “היו תפקידים יפים שעשיתי בתיאטרון המסחרי אצל גיורא גודיק, וכשסיימתי שם שיחקתי במחזה ‘אמי הגנרלית’ שהפך לשלאגר היסטרי”, הוא מספר. “מאז עשיתי לדעתי משהו כמו 50 הצגות, מרביתן בתפקידים ראשיים, וזו תקופה שבה הרגשתי שיש שכר לעמל בלהיות שחקן תיאטרון. אני מאוד מבסוט מהקריירה שעשיתי ושאני עושה”.
מה מושך אותך יותר – תיאטרון או משחק מול מצלמה?
“זו שאלה נצחית שכבר 20 שנה אני חושב עליה. היום תיאטרון דורש עבודה קשה יותר מבעבר. אתה צריך לעבוד חודש־חודשיים על המחזה ואחר כך לרוץ ממקום למקום בנסיעות, ולא משנה אם אתה עייף או לא עייף. בסרט או סדרה אתה בא, מצלם כמה טייקים שצריך - ובזה גמרת. בתיאטרון אתה צריך בכל ערב, מחדש, לעלות על הבמה ולספק את הסחורה, ואין דרך לתקן באותו ערב. כל הצגה מוציאה ממך את המעיים, אבל בסוף כל הצגה אני חש סיפוק אדיר. זו עבודה קשה מאוד כי בשעה וחצי אתה צריך להתמודד עם התפקיד. כשאתה מצלם סדרה או סרט, אתה לא צריך לחזור על זה, וזה גם מתאים לי, כי אני לא אוהב לראות את הסרטים שלי”.
למה?
“כי אני פרפקציוניסט וכי יש לי כל הזמן ביקורת כלפי עצמי וזה יוצר לי מצב רוח, אז בשביל מה? אני לא זוכר סרטים שעשיתי לפני 20־30 שנה. המזל הוא שהקהל מזכיר לי את הסרטים, וזו זכות גדולה עבורי. יש את האהדה של הקהל ברחוב והם זוכרים יותר טוב ממני”.
אילו תגובות אתה מקבל מאנשים ברחוב?
“יש המון תגובות מדהימות עם המון אהבה והערכה. זה לפעמים מביך אותי קצת, אבל כנראה ששנות העשייה לא נתקלו בלב אטום וזו פשוט ברכה”.
אתה בורר היום תפקידים יותר מאשר בעבר?
“גם בעבר בררתי תפקידים, כמובן במידה ובאיכות מסוימת. היו פעמים שפנו אליי חברים כמו מנחם גולן שהזמין אותי לתפקיד, אז אני יכולתי לסרב לו? לא. הוא נתן לי את התפקידים הראשונים בקולנוע. היום אני לא יודע אם פועלים ככה. זכיתי גם לשחק בהצגות של חנוך לוין, ועד שהגעתי לשחק במחזות שלו בתפקידים ראשיים – יכולתי לסרב? לא. הלכתי איתו לכל דבר שהוא הציע. להגיע לשחק במחזות של חנוך לוין היה פסגה עבורי. מבחינתו לא היו תפקידים פחות ראשיים ויותר ראשיים. הוא דאג שאף אחד לא ירגיש פחות שווה. זו הייתה אחת הגדולות שלו”.
עד מתי אתה מתכנן לעמוד על במה ולשחק?
“כל עוד אני יכול. עכשיו אני מחכה להצעות לתפקידים שימצאו חן בעיניי. עדיין יש לי את הדרייב ואת התשוקה לזה, ואני מאוד אוהב את המקצוע שלי”.
יש לך תחושת נוסטלגיה לעבר?
“כן, בוודאי, אני אוהב להתעסק בנוסטלגיה, אבל אני דואג גם להתאים את עצמי להיום ולשינויי הזמנים. אני מחכה היום למחזה ולתפקיד שיתאימו לי. אני לא יכול וגם לא רוצה לשחק תפקיד של בחור צעיר, זה גם קשה לי פיזית. כשהיינו צעירים גילמנו תפקידים של מבוגרים, תראה את יהודה בארקן ב’לופו’, חיים טופול ב’סאלח שבתי’ או ראובן בר־יותם ב’סלומוניקו’. היום, כשאנחנו מבוגרים, אנחנו צריכים לגלם תפקידים של מבוגרים, אבל זה בסדר”.