עשרים שנה אחרי שחרכה את מסך הטלוויזיה בסדרה "טירונות", עדיין מזהים את שרון זליקובסקי ברחוב. "טירונות" של אורי ברבש שודרה בפריים טיים של ערוץ 2 ביום שישי במשך שלוש עונות וזכתה ל־40% רייטינג. זליקובסקי, שהייתה בת 27, שיחקה לצד אקי אבני קצינה יפהפייה עם קול מעושן.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
היום זליקובסקי (בת 52, אמא לתומי בת ה־17, גרה ברמת השרון) היא אישה מצליחה, בטוחה בעצמה ומקדישה את ימיה לעשייה משמעותית במסגרת מיזמים שהיא מקימה ומתפעלת. לאחרונה הקימה מיזם של כישורי חיים דרך תיאטרון שנקרא PLAN BE, שאיתו היא מסתובבת ברחבי הארץ ומכשירה מורים וצוותי הוראה לפי שיטה שפיתחה, יועצת בתחום העסקי, מלווה תהליכים חוצי ארגון, מאמנת מנהלים ומנחה סדנאות פיתוח לצוות מנהלים. בין היתר, היא מגיעה לערים מהמגזר הערבי, כמו אום אל־פחם, כפר קאסם וכפר קרע, ומעבירה את משנתה.
בואו לשדרג את האנגלית שלכם: לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
"אני עובדת עם משרד החינוך ומשמשת כיועצת בכל מה שקשור לתכנים למורים ולפיתוח למנהלים ולצוות. בכל הערים מהמגזר הערבי מקבלים אותי יפה מאוד ועושים לי הרבה כבוד. הם מקשיבים ונהנים, ואני מביאה להם הרבה דברים שקשורים למשחק, והם משתחררים באמצעות התרגול. בחברה הערבית אנשים מאופקים ומוקפדים מאוד, ויש הרבה פוליטיקה. משהו בסדנה משחרר אותם. הם משכילים ונאורים ורוצים שקט, שלום ושלווה. רוב תושבי אום אל־פחם הם אנשים שנמצאים בפלונטר בחברה הערבית עם המשפחות. יש חמולות, והם בבלגן חברתי ומרגישים מקופחים, ואני באה ללא שיפוט. אני מדברת איתם בגובה העיניים ויוצרת איתם קשר רציף, והם עוברים תהליך ומתייעצים איתי".
אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שבטלוויזיה ב"טירונות" שיחקת קצינה קרבית.
"נכון, אבל אני לא יודעת עד כמה הם מודעים לפרסום שלי. הם יודעים שאני שחקנית וחלקם זיהו אותי, אבל זה לא פקטור. אני מגיעה נקייה ומייצרת מרחב נעים ונינוח, מייצרת אינטימיות, וזה לא מובן מאליו שככה משתפים איתי פעולה. דווקא שם זה מרגש אותי יותר ממקומות אחרים. כשמנהל ערבי בוכה ומספר לי את סיפור חייו, ואני מראה לו זווית אחרת - זו של הרווח, איך רואים את ה'יש', מפסיקים לחשוב כקורבן ומתחילים לחשוב וליצור - אני רואה את השינוי".
הרימה מסך
זליקובסקי ירדה מבמת הפריים טיים ועלתה על במה אחרת, מבחינתה משמעותית יותר. היא שותפה בשינוי ובפיתוח של חברה וקהילה במסגרת פרויקט משותף עם אגף מו"פ של מרחבי חינוך, מפתחת תכנים חדשניים ויצירתיים, מדריכה במערכת החינוך ויוצרת סדנאות תהליכיות לפיתוח מנהלים וצוותים לטווח זמן בינוני עד ארוך.
במסגרת מיזם חינוכי נוסף שהקימה My Story זליקובסקי מגשימה חזון מתוך ידיעה והבנה שלכל נער ונערה מגיע למצות את הפוטנציאל הטמון בהם. "הרעיון הוא להאמין בעצמי וללמוד לאהוב את מי שאני בזכות מי שאני. אנחנו שיקוף של המציאות שמתרחשת בחיינו. חשוב לנו ללמד את התלמידים לקחת אחריות על חייהם, להבין שהכל בידיהם, והכל יכול להשתנות בדיוק כמו שירצו. דרך הסדנה בת ה־16 מפגשים אני נותנת כלים להעצמה אישית, וכל תלמיד עובר תהליך עם עצמו ומבין את כוחו. הוא מקבל כלים לעמוד על במה, לכתוב, ליצור, להתבטא".
זה תהליך.
"אני לא מאמינה ב'זבנג וגמרנו'. יצירת שינוי לוקחת זמן. סדנה של 3־6 שעות לא תעשה את ההבדל, אלא רק תאיר את הבעיה ותעלה מודעות. זאת לא המטרה".
מה המטרה?
"המטרה שלי בכל מה שאני עושה היא קודם כל לעשות את זה הכי טוב. ומעבר לכך, חשוב לי לתרום, להקנות כלים פרקטיים ולתת מענה נכון לצרכים ולאתגרים. כתלמידה נרתעתי ממנהלים. היום אני חשה שאני בצד שלהם, מייעצת להם ומלווה אותם בהתמודדות עם אתגרים. היום אני גאה בעצמי ובמקום שאליו הגעתי בכוחות עצמי. אני במקום טוב".
אחרי תקופה ארוכה של חיפוש עצמי וחיפוש אחר האושר זליקובסקי הפנימה שגם אם יאהבו אותה, האהבה העצמית שלה לא תתעצם. "חשבתי שאם יהיו לי יותר מעריצים, אהיה שווה יותר, יהיו לי יותר שערים בעיתון והפוני יעוף לי, אבל זה לא מה שקורה במציאות. ככל שהתרבו המעריצים והמחזרים, כך התגברו והתעצמו סימני השאלה. לא האמנתי להם, זה לא מילא את הבור, את מה שהייתי צריכה. ההצלחה והפרסום לא הביאו איתם את האהבה העצמית. כנראה אין קיצורי דרך".
מאין בא האושר?
"רק מאישור עצמי ומאושר פנימי. אני מקבלת את עצמי, מבינה את העוצמות כמו את החולשות שלי, יש בי גם וגם, אני לא צריכה דבר חוץ ממיטה ומאוכל. אני לא משווה, יש לי פחות ביקורת עצמית".
עוד בימים שבהם לא יכלה ללכת ברחוב, זליקובסקי, עדיין יפהפייה וכיום מודעת לעצמה ולסביבה, לא הבינה עד כמה מעמדה רם. שנה לפני שכיכבה בפריים טיים של ערוץ 2, סיימה את לימודי המשחק בבית הספר בית צבי. עשור לפני כן יצאה משערי בית הספר התלמידה המפורסמת האחרונה ריטה. ואז באה זליקובסקי.
"יש פער אדיר בין הדרך שבה רואים אותך כלפי חוץ לבין התפיסה העצמית שלך", היא אומרת. "אומנם לא יכולתי ללכת ברחוב, בכל מקום קראו לי 'המפקדת‘, ביקשו ממני חתימות ולהצטלם איתי, ומצד שני הייתי מבוהלת, נלחצתי, פחדתי לא לענות על הציפיות, חטפתי חרדות ששיתקו אותי. בזמנו אף אחד לא דיבר על זה וניסיתי להסתיר את זה, וזה סבל נוראי. אף אחד לא מכין אותך בלימודי משחק לכזו רמה של תהילה. את עוד לא ממש בשלה, עוד לא עברת מספיק, והנה החלום התגשם. קיבלתי התחלה מהממת ומעוררת ציפייה, ובמקום לעוף על עצמי נסגרתי ונבהלתי".
איך את מבינה את זה היום?
"היום אני יכולה להגדיר את זה 'תסמונת המתחזה'. עדיין לא עשיתי מספיק כדי לקבל את התארים הרמים, וזה גרם לי להרגיש שעוד רגע יגלו את השקר. מעולם לא הרגשתי כוכבת".
למה?
"כי יש משהו לא טבעי בפרסום. התקשורת עושה אותך כוכבת או שלא. כל עוד את מופיעה בפריים טיים, את כוכבת והתקשורת מתעניינת בך. אבל ברגע שאת כבר לא שם, את לא מעניינת יותר. היום זאת עבודה. בזמנו הייתי עסוקה בתדמית ואיך אני יוצאת כלפי חוץ - בתפיסה שלי היה לי משקל גדול על הכתפיים. שיחקתי תפקיד ראשי נשי של מפקדת, והרוב סביבי היו גברים. אגב, זה תאם גם את השירות הצבאי האמיתי שלי פורץ הדרך בזמנו, שבו הייתי מדריכת חי"ר. בתפקיד של נויה, שנלחמת על מקומה ועל שוויון הזדמנויות, הזדהיתי, הרגשתי שהיא לוחמת צדק, שזה תפקיד חשוב. הייתה לה אמירה חזקה. היא ייצגה כוח ועוצמה נשית, ואני כשלתי בניסיון לעשות ביני לבינה הפרדה. בתפיסה שלי אז הייתי נויה".
זה מבלבל.
"כשחקנית שמשחקת דמות, אני מביאה צבעים מעצמי האמיתית כדי שהדמות שלי תהיה עגולה. בחיים עצמם יש לי מלא צבעים. יש בכולנו כל הצבעים, וכישרון השחקן הוא להביא את הצבעים הנכונים לדמות ספציפית".
בהמשך שיחקה בתיאטרון הקאמרי וקטפה תפקידים ראשיים בהצגות רבות, בין השאר "ליזיסטרטה","החברות הכי טובות", "הם יגיעו מחר" ו"מטודלה", הופיעה בתיאטרון הסמטה, והנחתה כמה תוכניות טלוויזיה ורדיו. במקביל הפכה לאמא וחוותה שינוי. "מצאתי את עצמי מתגרשת סמוך ללידה, חיכיתי להיות אמא כל חיי ולא הסכמתי לפספס את זה. התמסרתי לאימהות ולהתפתחות שלי. הבנתי שכדי שתהיה לי ילדה בריאה ומאושרת, אני צריכה להיות מאושרת, ולשם ניתבתי את חיי".
ואז אמרו שנעלמת.
"שיחקתי בהרבה מאוד תפקידים, גם בתיאטרון שבו החשיפה מצומצמת הרבה יותר מבמדיה הטלוויזיונית, בייחוד בזמן "טירונות", כשהיה רק ערוץ מסחרי אחד. בתעשייה שלנו הכוכבים התורנים מתחלפים מהר. כל כמה שנים מגיע כוכב או כוכבת אחרים. היום זה בצרורות. כל אחד נהיה שחקן, כל תוכנית ריאליטי הופכת אותך לכוכב. יש זילות. אני מגיעה מדור אחר, שבו הלימודים היו קודש והיה הרבה כבוד לבמה ולמקצוע. זהו תחום בוגדני, לצערי - משתמשים וזורקים. אף אחד לא שומר לך חסד נעורים, ולא פעם נפגעתי מהחלטות וממעשים".
זליקובסקי המשיכה בעשייה הטלוויזיונית: הייתה כתבת אקסטרים בתוכנית "ספורטTV" בערוץ 2, הנחתה לצד אילון בן יוסף את רצועת המיסטיקה "הכל כתוב“ ואף שיחקה בתפקיד ראשי של קצינת משטרה בסדרה "כתב פלילי“ של חיים בוזגלו ואם פונדקאית ב"טיפול נמרץ" של גלובוס גרופ. וגם הייתה לה כמובן הבלחה בלתי נשכחת ב"רמזור".
במקביל החלה ללמוד אימון סאטי, תודעתי טרנספורמטיבי, לאחר כמה שנים שבהן למדה את "שיטת ימימה", החלה להתאמן ביוגה ובפילאטיס, ואף עבדה עם קשישים במסגרת בית החולים נאר"א שהקימו הוריה, פרופסור לכלי דם ואחות חדר ניתוח. את פניה של המפקדת הקשוחה כבש דבר מה שלו ורך. היא ירדה מהבמה.
לפני כמה שנים הוציאה זליקובסקי אלבום ראשון ויחיד "הקול שלי" שכתבה והלחינה (נתן כהן היה המפיק המוזיקלי) עם קולה הכל כך מיוחד. היום היא עוזרת לאחרים למצוא את הקול שלהם. "היו תקופות שסבלתי מהקול שלי. בבית צבי זה היה קול חריג, לא נתנו לי לשיר במקהלה בקול א'. כל דבר חריג - מסתכלים עליו בהרמת גבה. היום אני יודעת שבזכות הקול שלי קיבלתי תפקידים, אבל לא נותנים לי דמויות רכות. יש לי קול סמכותי, והאלבום מבחינתי היה הגשמת חלום".