אחרי עוד חמישה ימים עמוסים בעבודה, מעט מאוד זמן פנוי וכמובן צפייה מתוחה במונדיאל ברגעים של נחת, הגענו שוב לסוף השבוע. זה הזמן לעזוב את הגלילה האינסופית בוולט, להניח בצד את המכופתרות של המשרד ולכבות כבר את השעון המעורר המעיק הזה שעושה לנו פלאשבקים מהטירונות. די. עשו שנ"ץ קצר, תמשכו את השמיכה אליכם עד שתגיעו לשלט, וקבלו את השבת כמו שמגיע לה - במצב מכורבל. ומה רואים, אתם שואלים? אז ככה.
פפסי, איפה מטוס הקרב שלי? ?Pepsi, Where's My Jet
שנות התשעים. תקופה מצחיקה כזאת עם ג'ינסים רחבים מדי, בנדנות לשיער, ורשת מסעדות שנקראה פעם מק דויד. לכו תבינו. היום כבר יש לנו וולט, הבנדנות, לשמחתנו, נותרו רק בחיקויים של אדם, והג'ינסים חזרו לאופנה בחנויות וינטג'. מה שהיה מאז ותמיד היא הקולה, הזהב השחור והמרווה שעושה לנו רגשות אשם ובד בבד תחושה נפלאה של רעננות משכרת. כן, הכותבת סובלת מהתמכרות קלה אך מפוקחת.
מה שעוד היה תמיד היא המלחמה בין חברת פפסי לקוקה קולה, שנאבקו על דעת הקהל בעזרת המון טריקים יוצאי דופן, לפחות יחסית לפעם. מה שמחזיר אותנו לענייננו: אי שם בשנת 1995 הכריזה פפסי על תחרות: מי שאוסף מספר שיא של 7 מיליון נקודות פפסי, יזכה בלא פחות ממטוס קרב. כן, קראתם נכון ואתם לא מטושטשים מהחמין של שבת. מטוס קרב, לא מכונית ולא מחשב מקינטוש שהיה פעם משוכלל.
ג'ון לאונרד, צעיר טיפוסי בן 20, החליט שהוא יוצא למשימת חייו ומשיג את המטוס הזה, וממש לא משנה לו איך זה יקרה. בכוח רצון מעורר השראה הוא הופך את השגת הפחיות למפעל משלו, ומטפס למעלה בדרך אל חיים מלאי תענוגות. ופתאום, בבהלה מוחלטת, חוזרים בהם בפפסי מההצעה המופרכת לכל הדעות.
מפה ואילך מתחיל מאבק עיקש בממסד, על חלום של ילד שמבין בפעם ראשונה שבירוקרטיה אפילו יותר חזקה ממטוס קרב, אבל יודע שלוותר מעולם לא הייתה אופציה. דוקו מוזר, קיצוני, אמריקני מאוד, ועם זאת - מגניב לגמרי. אני אישית מעדיפה קולה זירו, ועדיין נהניתי מאוד.
1899
והיום בפינת הסדרות שכולם אמרו לי שאני חייבת, אבל פשוט חייבת לראות, גם אם יש לי רק עשר דקות פנויות בין לבין ותכננתי לעשות בהן משהו משמעותי כמו צריכת מזון או שתיית קפה. אז קבלו את '1899', דרמה תקופתית אפופת מסתורין שמצריכה הרבה מאוד ריכוז כדי לעקוב אחריה. אל דאגה, זה שווה את זה.
בקיצור, קבוצת מהגרים מאירופה מחליטה לעזוב את לונדון בספינה דרך הים, ולפצוח בחיים חדשים בתפוח הגדול. החלום האמריקני כמו שכולנו מדמיינים אותו. במהלך השיט שלהם, שחשבו שהולך להיות שקט וסולידי, הם הולכים להיתקל בספינת מהגרים אחרת שיתחרטו שפגשו, ומשם שרשרת איומה של אירועים תעמיד אותם בסכנה ממשית.
גילוי נאות: לא כל המראות בסדרה סימפטיים ונעימים למראה. מצד שני, אין סדרת מתח שנחקקה בכם והייתה רוויה בסצנות חביבות ונעימות בלבד. תנו צ'אנס, יש הרבה מאוד דמויות במעט מאוד זמן, סומכת עליכם שתעמדו באתגר.
אשפי החטיפים: Snack VS. Chef
חטיפים. מלוח או מתוק, פריך או רך ומנחם, נשנושים הם ללא ספק החלק המהנה ביותר ביום שלנו. אולי זו העובדה שהם תמיד קצת אסורים, גורמים לנו לחרוג בהרבה מכמות הקלוריות הרצויה בכל יום, ואולי זה הטעם הממכר, אבל מה שבטוח - לכל אחד מאיתנו יש את המשהו הזה, החטיף הנבחר, שאם היה לו את הערך הקלורי והבריאותי של סלרי היינו ניזונים אך ורק ממנו.
אז ברוח המונדיאל שהוסיף לחיינו לא מעט מעדנים מיניאטוריים, קבלו את הריאליטי החדש והמגניב 'אשפי החטיפים'. בתפריט: גברים ונשים המתמחים בתחום הקולינריה, שמטרתם החיונית היא אחת - להמציא את החטיף המושלם.
הפרס הנחשק למי שיגלה חטיף שהוא גם טעים, גם מזמין למראה ובעיקר עושה חשק לעוד, הוא חמישים אלף דולר, ובעיניי יזכה גם לתהילת עולם. נשנשו את דרככם אל הפליי ואל תביטו לאחור. סכנה: אתם הולכים לטייל אל המקרר והמזווה יותר מפעם אחת במהלך הצפייה.
מערך שיעור: Lesson Plan
האם אי פעם צפיתם במותחן פשע בשפה הפולנית? במידה ולא, הגיע הזמן שתסמנו וי על החוויה הזאת, ותתפלאו - אתם תהנו הרבה יותר ממה שחשבתם. אז בתוך כמעט מאה דקות הסרט תלוו את דמיאן, שוטר בדימוס, בהתמודדות עם בשורה ששינתה את חייו באופן די מצער - חברו הטוב, שלא בחר במשלח יד מסוכן כמוהו ועבד כמורה, נהרג בנסיבות מסתוריות.
מהרגע בו שמע את דבר מות חברו הטוב, החליט דמיאן להפוך גם הוא למורה וללמד בבית ספרו, וכך להתחקות אחרי הכנופיה שחשד שביצעה את העוול הנורא. לא מדובר בסרט פשע טיפוסי, וזה הדבר הטוב ביותר בו. יש פה שיעור חשוב על מהי חברות, מה אפשר וצריך לעשות בשבילה, ומה מחירה כשהיא נעלמת בלי להודיע.
פארחה: Farha
הגיע הזמן לדבר על הפיל הגדול שבחדר, או יותר נכון בחנות החרסינה הקרובה לביתכם. 'פארחה', סרטה החדש של הבמאית הירדנית דרין ג'יי סלאם, חוזר לנכבה של הפלסטינים, הידוע יותר כיום בו הוקמה מדינת ישראל והושגה עצמאותנו בארץ ריבונית בת שנות אלפיים.
אין כמעט סרט אחד שמתעסק בסכסוך ארוך השנים שלנו שמצליח לעבור בשלום, לא מבחינה מקצועית ובטח לא מבחינת נאמנות למקור. 'פארחה', הסרט החדש שעלה ל'נטפליקס' העולמית רק הבוקר וכבר עורר לא מעט זעם, הוא בדיוק כמו קודמיו, רק על ספידים. מה זה בעצם אומר? עלילה שבניגוד לשקופית בתחילת הסרט לא מבוססת על סיפור אמיתי, אלא מציגה צד אחד בלבד, ואני מדגישה - אחד בלבד של המתרס. הסצנה הכמעט בלתי נתפסת שמראה חיילי צה"ל רוצחים בדם קר משפחה פלסטינית היא לא יותר מבדיה, וממש לא צריך לקפוץ לספריה ולהציץ בספרי ההיסטוריה כדי להוכיח את זה.
טלוויזיה, נטפליקס וכל האסקפיזם הזה היה ועודו יהיה רחוק מפוליטיקה. זה התפקיד, זו התורה כולה, והרווחנו את זה ביושר. הבעיה המרכזית היא שמעבר לעובדה שזה בלתי נסבל שחומרים טלוויזיוניים כאלה מחריבים בהינף יד את ההסברה הכמעט בלתי נראית שלנו - כשעובדים על סרט שמגדירים אותו כבעל שביב של אמת, בודקים עובדות ומביאים שני צדדים. פאודה הצליחה לעשות זאת, טהרן הצליחה לעשות זאת. אבל כאן? נפילה גדולה, וזה לא חשוב מהן השקפותיו הפוליטיות של המתבונן.