"התמוטטתי": תום לוי על הזכייה במשחקי השף, חלום המישלן והמשבר שכמעט גמר אותו

כשאמרתי לבת הזוג שלי לשעבר: ‘אני הולך למשחקי השף’, היא אמרה לי: ‘אני יודעת שאתה הולך לנצח’. אחר כך היא אמרה: ‘אני יודעת שאתה תעשה את זה באלגנטיות, בלי לדרוס’. אני מבוגר מהאחרים, ולכן היה חשוב לי גם לעזור למתחרים ולמתחרות בקבוצה שלי. כזה אני, חי”רניק. לימדו אותנו לשמור אחד על השני”.

את הדברים האלה אומר השף תום לוי (36), שהוכתר שלשום המנצח הגדול של "משחקי השף" ברשת 13. “נורא רציתי להיות מצטיין. בכל משימה”, הוא אומר בחיוך. “בהפקה כינו אותי ‘גרידי ניצחונות’. אמרו שכשהם היו יושבים לקפה, אני הייתי הולך לחדר המתמודדים לתכנן מנות. האמת היא שידעתי מה אני שווה, גם אם התביישתי לומר זאת, ולשמחתי הוכחתי את זה. לפעמים חוסר הביטחון שלי מתפרש כיהירות. תומר אגאי אמר לי: ‘חשבנו שאתה מאוד שחצן ויהיר, אבל בסוף, כשיוצאת המדפסת של הבונים, אתה רץ. לא ראיתי קייטרינג ברמה הזו’. היה לי חשוב שיראו את זה, אני משקיע את כל החיים שלי בזה שהמוצר יצא טוב”.

אתה רואה הבדל בין תום לוי שלפני "משחקי השף" לבין מי שאתה היום?
“האוכל שלי הרבה יותר טוב היום, בעיקר בזכות ההכוונה של אסף (גרניט, שופט בתוכנית - ק"ב) ורן (השף רן שמואלי - ק"ב). יש לנו הרבה שיחות מעבר לתוכנית, היינו כמעט בכל יום מחוץ לאולפן. כדי לעבוד בתוכנית הזו צריך לעבור דרך, בטח היום כשאתה רואה ילדים בני 23 שלמדו באינסטגרם, אבל לא יחזיקו סרוויס של 14 שעות. הידיים שלי היו בג’ורה. ניקיתי, קרצפתי ריצוף, מלמעלה ועד למטה במסעדות קצה. אין קיצורי דרך בתחום הזה. ככל שיש לך יותר ניסיון, פחות אפשר להתקיל אותך. היו פעמים שנזכרתי במנות שהכנתי לפני למעלה מעשור. הניסיון מאפשר לך לדעת איזה חומר לבחור בטווח הזמנים שיש לך במשימה. זה מקום שהרבה נפלו בו”.

לוי הוא קלישאה של הפתגם “הסנדלר הולך יחף” - התזונה שלו רחוקה מאוד ממה שאפשר היה לדמיין: “אני לא אוכל את האוכל שלי. אני רוצה להגיד שאני חי על חזה עוף, ברוקולי וביצים קשות, אבל בפועל אני חי על מקדונלדס מוולט. אני גם פחות מבשל לחברים, כמעט אין לי זמן לראות חברים”.

הגעת עם הרבה יותר ניסיון מחלק מהמתמודדים, אולי זה לא היה פייר?
“אני לא חושב שזה פחות פייר. יש בישראל חבר’ה צעירים ולא פחות מוכשרים שהולכים להיות כוכבים הרבה יותר גדולים ממני בוודאות. יש גם אנשים עם פחות ניסיון שהראו שאפשר לעשות אוכל טוב מאינטואיציה ותחושת בטן. לי היה חשוב להיות טבח חזק בפני עצמי. עד היום אני לומד דברים. אפילו עכשיו כשאני מדבר איתך אני מול חמישה ספרים פתוחים”.

לנגן ולרכוב על אופנועים
לוי לא הביא איתו למסך את הסיפור שובר הלב הקלאסי של מתמודדים בתוכניות ריאליטי. הוא לא גדל בעוני, ילדותו לא הייתה עשוקה והוא לא הגיע מבית מפורק. “אני טבח כי בחרתי להיות טבח”, הוא מסביר. “לא נקלעתי לזה, ואני לא חושב שזה שלא החסירו ממני כלום הפריע לי. סיפור מסגרת זה נחמד, אבל לא הכל שחור־לבן. אפשר לבחור במקצוע הזה”.

ובכל זאת? לכל אחד הרי יש שריטות.
“הייתי ילד שמן, אבל הדחקתי את זה. עד היום יש לי עניין עם המשקל שלי. גם היום אני מסתכל במראה ורואה ילד שמן. אפילו עם קוביות בבטן, אני רואה ילד שמן. כנראה שזה לכל החיים, ולא משנה איזה טיפולים או שיחות עשיתי - זה חלק ממי שאני. היו לי הפרעות קשב קשות, אני מאובחן עם OCD ו־ADHD. בגיל 15 שלחו אותי למורה פרטי שאמר: ‘לא יצא ממנו כלום, הוא צריך ללכת לעבוד’. בגיל 16 אבא שלי הוריד אותי בפיצה 1+1 במודיעין, הכנתי פיצות. אחר כך עשיתי רישיון לאופנוע והייתי שליח. רציתי בכלל להיות מוזיקאי. לנגן ולרכוב על אופנועים. ניגנתי ב'בארבי' בתל אביב, הייתי מתופף מטאל ופאנק. לא שאפתי לכלום. מבית הספר הייתי חוזר עם ציון 6 מתוך 100. מרוב בושה אתה הופך את זה לבדיחה. כילד שמן רציתי להיות חלק מהחבר’ה, וכילד שמן אתה צריך לעבוד יותר קשה כדי להיות כזה”.

איך הגיע השינוי?
“התגייסתי לצבא 105 קילו, והשתחררתי 60 קילו. נולדתי שם מחדש, הצבא שינה לי את החיים. אני זוכר את היום שבו נסעתי עם אחותי לקניון עזריאלי לקנות את כל הארון מחדש. הפכתי מלהיות ילד מאוד שמן לילד מאוד רזה. שום דיאטה, רק קריעת תחת. אחרי הצבא טסתי לאוסטרליה וטיילתי עד שנגמר לי הכסף. הלכתי לעבוד במסעדה ישראלית שהגישה פלאפל ופיצה. חתכתי סלטים. לפני זה עבדתי בגננות, סבלות ועוד דברים מזדמנים. לא חשבתי על קולינריה בשום צורה, לא חשבתי שאעסוק בזה. כשחזרתי לארץ, האינסטינקט שלי היה לדפוק בדלת של איזו מסעדה. הלכתי ל’רפאל’. חשבתי שאעבוד בזה שנה־שנתיים, ונשארתי שם תקופה ארוכה. שם למדתי את כל הבסיס של המטבח. הייתי סו־שף. רפי כהן היה הראשון שפגשתי, והתמזל מזלי לעבוד עם הגדול מכולם. עברתי לגור בתל אביב, לא היו לי חיים, באיזשהו שלב ממש נשברתי, פיזית ונפשית. הייתה לי חגורת גב שלא יכולתי ללכת בלעדיה, ואחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי במיטה בלי יכולת לזוז. אמרתי לעצמי: ‘רק התחלת את הקריירה, וכבר אתה מתפרק’. הבנתי שאני חייב לתקן את הגוף ואת הנפש”.

זה לא שבר אותך?
“הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם אלו החיים שרציתי, אבל תמיד היה לי בראש שזה מה שאני יכול לעשות, כי אין לי לא בגרות ולא שום דבר. הייתה לי בת זוג שנורא עזרה לי והרימה אותי. עשיתי הרבה יוגה, דיקור והלכתי לכירופרקט, את כל הכסף מההורים בזבזתי על הטיפולים האלו. לקחתי חופשה ונסעתי חודש להודו, וחזרתי ישר לראיון לשף תפעולי של 'כתית'. וזהו, התחלתי לעבוד שם”.

“להיות הטוב ביותר”

גם ב"כתית" הוא חווה קשיים, אבל אז הגיעה נקודת המפנה: “עבדנו בצורה אירופית: אין משמרות, כולם באים בבוקר וכולם הולכים הביתה יחד. הייתי אחראי על אוכל צוות. בשעה 18:00 פותחים סרוויס ערב, ב־1:30 בלילה יוצאים הביתה. כולם מקבלים את אותו שכר, בערך 5,000 שקלים נטו. אתה מודיע לכולם שהם לא הולכים לראות אותך יותר. בטווח של ארבע שנים לא הייתי בארוחת שישי אחת אצל ההורים, ונותק הקשר עם החברים מהבית. מסביבי התחילו את החיים, עשו תארים, הזמינו אותי לחתונות ולמסיבות רווקים. זו הייתה תקופה כל כך עמוסה עבורי, שגם כשהייתי מקבל צ’ק, לא היה לי זמן ללכת לבנק להפקיד אותו. כל השנים הללו לא שתיתי בירה אחת. הייתי רק בתוך הדבר הזה. הפכתי למאוד ביקורתי כלפי אוכל. רציתי להיות הטוב ביותר”.

למה זה נגמר?
“נסעתי לחופשה משפחתית במקסיקו, ובחופשה עצמה אבא שלי ישב עליי ואמר לי: ‘אין לך מה לחזור לשם, זו עבדות, זו קריעת תחת. אני ממליץ שתעשה תואר ותלמד’. איכשהו השתכנעתי. הגשתי מכתב התפטרות למאיר אדוני, עשיתי תוך שנה תעודת בגרות מאפס, ופתאום בגיל 26 התאהבתי בלימודים. אחרי שנה התחלתי תואר בתקשורת ומנהל עסקים, ובמהלך התואר הקמתי עסק ועבדתי באירועים קטנים. סיימתי את התואר ואבא שלי שאל: ‘מה עכשיו?’. עניתי שאני לא הולך למשרד פרסום, שאני חוזר למטבח. יומיים אחר כך קיבלתי טלפון מרן שמואלי, שרצה שאהיה מנהל הרכש בקבוצה שלו. הייתי קניין והייתי טבח מאוד בכיר. עד היום כשאני צריך עצה טובה, רן תמיד שם. הוא מתקשר ואומר: ‘זה דוד רן’”.

המשבר הבא הגיע מכיוון לא צפוי, כשהזוגיות הארוכה שניהל הגיעה לסיומה: “יום אחד נסעתי, וכשחזרתי היא כבר לא הייתה. לא ראיתי אותה מאז. נכנסתי להלם, ברמה שאני מחלק את החיים שלי ללפני ואחרי. נכנסתי לדיכאון עמוק מאוד, התפטרתי מהעבודה והסתובבתי ברחובות. היא פשוט נעלמה. עזבה את העבודה שלה בהייטק ועברה לדרום. רציתי פעם אחת לנסוע ולתת לה מכתב, ואבא שלי החזיק אותי ואמר לי בקור רוח: ‘סגור את המגירה. בוא נתקדם’. לא הייתי במקום טוב, נשברתי לרסיסים. הייתי יוצא לדייטים ואומר ישר בהתחלה: ‘חבל על הדייט’. לא יכולתי להיות בבית, התמוטטתי. נכנסתי להשקעות לא נכונות עד שקראו לי לבנק וגזרו לי את כרטיסי האשראי. חייבו אותי לקחת הלוואות דרקוניות. נאלצתי לכסות חובות של מאות אלפי שקלים. זו הייתה הכאפה שקיבלתי מבת הזוג שלי: לצאת ולעשות”.

אז מה עשית?
“יום אחד קיבלתי הצעה שהצילה לי את החיים - פרויקט 28N בלילינבלום, פלטפורמה קולינרית לשפים צעירים, כל חצי שנה מתחלף שף. החזקתי את הפרויקט בשיניים, אבל סיימתי, ואחרי שהייתי שף תפעולי בלנדוור, הרגשתי שזה הזמן שלי לפרוץ. פתחתי עסק. רן שמואלי היה ממליץ עליי, הלקוחות היו מרוצים, חוזרים אליי, ואז כבר לא הייתי זקוק להמלצות. אורח החיים שלי השתנה מקצה לקצה. הכל התחיל להיראות מוצלח, הרגשתי שאני בשיא העשייה שלי: כותב כל יום תפריטים, כל מנה מובילה למנות אחרות. לקחתי את כל מה שלמדתי מכולם, ובניתי עסק שמבוסס על כל מה שלמתי בדרך. נפתחו לי הצ’אקרות. עשו עליי כתבות ונוצר באזז, פתאום מגיעים לקוחות יותר גדולים ויותר מוגזמים, אתה מגיע לבתים ומנהל מערכות יחסים עם אנשים בכירים. העסק הלך וגדל, ובדיוק בשלב הזה פנו אליי מ'משחקי השף'”.

כמה עולה מנה שלך באירוע פרטי?
“הרבה אנשים אומרים היום: ‘אני רוצה שף פרטי לשישה אנשים’. צריך להבין שיש טווח מינימלי של יציאה לאירוע שעומד על 10 אלף שקלים לאירוע. אם יש יותר מעשרה אנשים, אז בערך 700־750 שקלים לראש. מבאס אותי שלא כל אחד יכול לאכול את האוכל שלי. בסכום שעולה אירוע גדול שלנו אפשר לפעמים לקנות רכב. זה אפילו לא אלפיון עליון, זה ממש הקצה של הקצה. רק הטיפ יכול להגיע ל־20 אלף שקלים”.

ואחרי הזכייה, לאן הפנים מועדות?
“אנחנו עושים הרבה תוכניות קדימה, בין השאר פתיחת אולם אירועים וגם מסעדה. לאחרונה נכנס גם מישלן לתמונה. זה לא היה בתכנון, אבל פתאום החלום הופך לבר השגה ואתה אומר לעצמך: ‘בא לי גם כוכב’. אבל לפני זה צריך להחליט שאני שם את האירועים בצד. אחרי שניצחתי בתוכנית הגיעו גם משקיעים. אפשר לגמרי לעשות את זה”.