אני עדיין מנסה להסדיר נשימה מהפרק האחרון של "גוף שלישי". ולא, לא בגלל התיאורים הבוטים של אלי (רותם סלע) על הסקס המדהים שיש לה עם תומר חמו (ליאור רז) באוזני בעלה באמצע הרחוב התל אביבי הסואן כשבפנים הקרביים שלנו הצופים מתהפכות פנימה, החוצה וחוזר חלילה.
כאילו כל הטירוף בחוץ ורעש המכוניות באמצע רוטשילד הוא כאין וכאפס לבלאגן המתחולל בין עידו (יהודה לוי) לאלי כבר מהפרק הראשון כהר געש מאופק.
המעשה המביש מנער אותנו מכל מה שציפינו מאלי לאורך כל פרקי הסדרה. אלי, שהצטיירה לנו כדמות עדינה, שברירית ועם זאת ביקורתית כלפי כל העולם ובעיקר כלפי עצמה ועל פניו קשוחה ובעלת ערכים, מתגלה בסך הכל כבת אדם בעלת צרכים. ולא בגלל הסקס המטורף שמתארת שהיה לה ועוד באוזני בעלה, כאילו מוסיפה חטא על פשע. אלא בגלל שהיא צריכה שיראו אותה. זה הכל. כמה מורכב, ועם זאת כל כך פשוט וטריוויאלי.
זה מוטיב חוזר אצל כל הדמויות לאורך הפרקים. הן פשוט צריכות שיראו אותן ומשיגות את תשומת הלב בדרך כאילו שקטה, אך מטלטלת.
עם זאת, הדמות שהכי צובטת בלב ולא ניתן להישאר אדישים אליה, והכי צריכה שיראו אותה, היא אורי (עידו סילם), בנה בן ה-10 של של חן (גל מלכה) הפונדקאית.
אורי הוא דמות שובה עוד מהפרק הראשון.
וכשפרק שש מתחיל בשיחה של אורי בפארק עם חברו הטוב על הספסל, כשהוא מספר שאמא שלו "פונדקאית ועוזרת לאנשים"- יש לנו אקספוזיציה, המופיעה במלוא תפארתה. משהו נוסף הולך להיסדק בעולמו של אורי. אנחנו עוד הולכים להיות מופתעים בהמשך.
אורי בעיניי הוא הגיבור הטרגי בעלילה, כשכל מה שבא לך לעשות הוא לחבק אותו ולאמץ אותו לחיקך.
הילד הוא ילד מבריק, שלקח את התפקיד בסדרה ומיקסם אותו לשיאו. אין אפשרות בכלל לא לאהוב אותו. הוא נמצא בטירלול של שני הורים גרושים, שכל אחד המשיך בחייו ושניהם עושים מלחמות מעל ראשו.
ברגעים רבים הוא בעצם המבוגר האחראי. השקול. הענייני. הבוגר. הוא מנסה להשכין שלום ולוקח אחריות על אחרים בכל סיטואציה חברתית- משפחתית שבה הוא נמצא. אפילו מול אלי הוא מתנצל על שנמצא בחדרה, כשהיא באה לקחת בגדים מארונה.
אורי מנסה כל הזמן לדאוג לאמו חן. אומר שהוא יטפל בה, מסביר לה שהוא רוצה הביתה ושהיא נראית בסדר. לאורך כל הדרך הוא מנסה לאסוף את חתיכות השברים ולאחות אותם לכדי פאזל.
גאון בעיניי הבמאי והיוצר שי קפון שהצליח להכניס לתוך סדרה כזו מורכבת גם את הנושא של אלימות בגיל ההתבגרות, ערך עצמי והסכנה שבקבוצות וואטס אפ, כשאורי מנסה להגן על אימו, דרך שבירת הפלאפון, בזמן שחבריו מסתלבטים שאמא שלו עוזרת לאחרים ורומזים לדברים מיניים שהיא עושה בנוסף בהמשך.
בכלל היכולת לדבר על משפחות מורכבות וגירושין היא ידיעה שהולכת איתנו כל הפרק. אין פשוט. יש רק מורכב שצריך לפשט ולחיות איתו.
המשפט שאומרת רוני (יעל איתן), אחותה של אלי בסדרה, מתנוסס כהד לאורכו ולרוחבו של כל הפרק ובכלל: " אנשים אומרים דברים וחוזרים בהם. זה החיים".
המשפט נאמר בהקשר של האפילוג של הפרק האחרון כשעידו אומר לאלי שהיא מקולקלת ומרעיד את אמות הסיפים - וסוגר מעגל עם הווידוי החושפני של אלי לעידו, כשהיא אומרת זאת בעצמה באותו רחוב תל אביב רועש, כשבאה לדבר עם עידו.
"עומד להיות לנו ילד ואנו דופקים אותו קצת יותר מוקדם מהמקובל". אנחנו דופקים אותו. אבל אין מה לעשות. כבר יש ילד בדרך. על כך הסדרה עומדת על תילה ומרתקת. על יצרים, חלומות, תשוקות והחלטות שמשרתות את אותו צד בדיוק. באותו רגע.
כשחן אומרת ש"החיים שלה מתפוררים" ומדברת על אהבה היא מתעלמת מהחיים המתפוררים של הבן שלה שהולך לאיבוד וקצת התבלבלה עם התפקיד שבאה לעשות.
היא לא באה להחליף את אלי, כמו שתומר חמו לא בא להחליף את עידו.
אבל בסדרה הייחודית הזו, הפורטת על כל כך הרבה נימים, הדלתות מסתובבות וכל שניה בא לך לומר: "רגע, תעצרו את העיר, רוצה לרדת".
אתה מרגיש שבא לך לצעוק דרך המסך ולהתחנן: "אולי תדברו מעבר לשתיקות ולמבטים", וזו בין היתר, הייחודיות שלה.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הילד שייוולד לאלי ועידו "ובהגעתו ימצא את ביתו נעול".
האישור מחדש של הדמויות את עצמן מול עצמן ומול הסביבה - פורם את הלב ותופר אותו מחדש.