עוד פעם הגענו לסדר פסח. שוב החישובים הללו על איפה היינו בחג הקודם, הוויכוחים על מי יסיע את הדוד, השאלות המביכות על מה להביא למרות שאין לנו כוח להכין כלום, הבגד הלבן שהפך בינתיים ללבן פחות עם כתם של פסטו, הסבב של קריאת ההגדה שמאלץ אותך להוכיח לכולם שאתה לא ממש רואה, אותן בדיחות, אותן שאלות, אותה אורחת שתגיד משהו חסר טקט ותגרום לנו לחשוב על בני ישראל שיצאו ממצרים, אבל בקנאה. תרגישו בנוח, החד גדיא הזה הוא של כולנו, ויש דבר אחד שלא יגרום לנו לסיים את הערב כמו דזבין אבא בתרי זוזי. נכון, בינג'. קחו בקלות.
וולמאניה: Wellmania
כולנו די דומים בשגרת חיינו, לפחות באופן יחסי. עבודה, משפחה, פקקים, עומס, ילדים אולי, דוחק כלכלי ברמה כזו או אחרת, הפכו אם רצינו בכך או לא לנחלתם של הישראלים באשר הם. ולצד האלמנטים הללו שבעצם מגדירים אותנו, יש עוד משהו משותף שסיגלנו לעצמנו מהרגע בו שינינו סטטוס למבוגרים אחראים, לכאורה – ואלו התירוצים ללמה אנחנו לא עושים ספורט או שומרים על תזונה הגיונית.
פעם זו מסיבת הרווקות המאלצת את המסובים לגמוע יין בכמויות מסחריות, או הארוחה אצל הבוסית שחייבים לטעום בה את כל מה שעל השולחן, או בכלל ההתמכרות הקשה והאיומה לשליחים מסבירי הפנים מוולט, ובעיקר למרכולתם. בשורה התחתונה, ספורט אנחנו לא עושים, אבל תירוצים - יש בשפע.
אם עד כה חשתם כאילו כתבתי את מה שעל לבכם, אתם פשוט הולכים להתאהב בסדרה שנשוחח עליה ממש עכשיו. אז הכירו את ליב, כתבת אוכל ידועה ששותה את חייה בשלוקים גדולים. בדגש על שותה. אבל ההרגל הזה של צריכת כל מה שפחות מומלץ צריך להיפסק בגלל איזו בעיה רפואית והזדמנות לקידום בקריירה, ונחשו מה? היא נכנסת לזה מכל הלב, ונגעלת מכל רגע. בוטה, גרפי, מכיל חומרים שהשתיקה יפה להם, ועוד פעם בוטה. אתם תעופו על זה. אגב, זוכרים את 'האקסית המטורפת'? יותר טוב. אמרתי את זה ואני לא מתחרטת.
אבא בהפרעה: Unstable
רוב לאו. כבר שנים הוא על המסך שלנו, בין אם ב'בבית הלבן' ו'אחים ואחיות' שזכו ללא מעט קהל, או בשלל תפקידים אחרים באינספור ז'אנרים וסגנונות. ואיכשהו, אפילו לא פעם אחת נתתי לו במה במדורת השבט של טורי. עד עכשיו.
בקומדיה הנפלאה והמורבידית הניצבת מולנו, נכנס לאו לתפקידו של אליס, גאון מוזר כזה בתחום הביוטק, שהדבר היחיד שמעניין אותו כרגע הוא התאוששות מהאבל על מות אשתו. הקטע הטריקי כאן הוא שיש לו בן, ג'קסון, שהוא אגב בנו האמיתי (ג'ון אוון לאו), שנחלץ לעזרתו בלית ברירה. ככל שהזמן יעבור, הוא גם ינסה לצאת מהקונכייה אליה נכנס לאורך השנים.
באופן מאוד מוזר, אפשר גם להתרגש וגם להיקרע מצחוק באותו זמן, וזה לא מרגיש משונה או לא מתאים. וכן, מצליחים לצחוק למרות שיש פה לא מעט דברים מדכאים. בקיצור, זה עובד, ואם נודה על האמת, באמת יש משהו רע לומר על רוב לאו?
תעלומת רצח: Murder Mystery
יש דברים שלא משתנים. סדר פסח תמיד מביא עמו רגשות מעורבים ומעלה מן האוב דרמות משפחתיות מימי המנדט, תמיד כשחורף אנחנו רוצים קיץ ולהפך, והשותפים הבלתי מעורערים של קומדיות רומנטיות הם אדם סנדלר וג'ניפר אניסטון.
אז ברוח הצימוד הקדוש הזה, קבלו סרט שיעביר לכם את הזמן בכיף ולא יצריך מכם יותר מדי תשומת לב. הפעם, הופכים השניים לניק ואודרי, שוטר וספרית. עד כאן סטנדרטי. במשך שנים מנסה אודרי לגרום לבן זוגה להסכים לטוס איתה לחופשה באירופה, עוד מהיום בו שדרגו את עצמם לתואר של בעל ואישה. כשניק סוף סוף מסכים, וטס, ואפילו נהנה, הם מוצאים את עצמם שורפים את החופשה בעודם מנסים לפענח תעלומת רצח.
לא מציאותי מאוד, ועדיין עמוס בכל טוב מבית היוצר של אדם וג'ניפר. אם אתם חושבים שהפורמט הנ"ל כבר נדוש, אתם אולי צודקים, אבל זה לא מאוד מורגש.
גיבורים זה אנחנו: We Can Be Heroes
ובגלל שפסח הוא חג לכל המשפחה, ויתרתי על עוד דרמה סוחטת דמעות, סרט פעולה רווי אלימות או טראש שמוטב היה לצנזר. במקום, החלטתי להציג בפניכם סרט אמריקאי חמוד ולא מחייב, שאפשר לצפות בו ישר אחרי שנגמר הסדר. יתרון: כך לא נצטרך להיזכר בכל האירועים המביכים שחלקנו יחד ליד השולחן. וככל הנראה יהיו כאלה.
אז מה יש לנו כאן? חייזרים שפולשים לכדור הארץ וחוטפים מספר גיבורי על, מאלצים את ילדיהם להקים כוח חלוץ ולהציל את הוריהם. ובאופן מפתיע ומתוק להפליא, הם בונים ליגת צדק אפקטיבית למדי.
100 דקות של בהייה מרגיעה במסך, קצת אפקטים, וכמות נכבדה של כיף כזה מהסוג של פעם, לפני הדאגות. מומלץ לצפייה בהסבה לשמאל. הייתי חייבת.
סתם אחד: Nobody
מכירים את הפתגמים הנדושים, שלא לומר אפקטיביים כמו להגיד למישהו להירגע כשהוא עצבני, על 'להוציא את האני הפנימי שלכם'? אז בנימה זו בדיוק, הנה סרט שאמנם יצא כבר לפני כשנה, אבל הוא פופולרי מדי ואני רוצה למנוע מכם לעשות טעות ולצפות בו.
מעשה בהאץ', איש משפחה שהחיים, איך לתאר זאת, הפכו אותו ליצור המשמים בתבל, עם עבודה שמצליחה להיות אפורה פחות ממנו. תוספת חשובה: גם חווייתו כאדם נשוי וכאיש משפחה דומה לנסיעה על כביש ישר שמוביל לשום מקום. כששני גנבים מפתיעים אותו ופורצים לביתו, ברגע אחד יוצא ממנו האיש הקשוח שהוא ידע שמתגורר בתוכו, ומבהיר שלא ירשה לעצמו לחזור לסורו.
עכשיו, אפשר להסתכל על זה כאחלה סיפור על הגשמה עצמית, אבל התוצאה הסופית אגרסיבית, מיותרת ונטולת טעם, מה שגרם לי להצטער שלא הבהרתי לעצמי לוותר על כל התענוג הזה. ספק פעולה, ספק דרמה מבאסת, חבל על הזמן. עדיף שנתחיל לנקות מגירות. גם ככה נדחה את זה לרגע האחרון. חג שמח.
