הכתבה נכתבה בשיתוף בני ארזים - פנימייה לבני נוער בראשון לציון
מרכז טיפולי לילד "בני ארזים", השוכן בראשון לציון, הוא הרבה יותר ממסגרת טיפולית לבני נוער. הוא מגדלור של תקווה עבור משפחות שכבר איבדו תקווה. "בני ארזים" הוא בית עבור נערים ונערות שנפלטו מכל מסגרת אחרת, אחרי אשפוזים פסיכיאטריים, ניסיונות אובדניים, פגיעות עצמיות והפרעות נפשיות והתנהגויות קשות ומציע להם הזדמנות אמיתית לשינוי.
עם צוות מסור שנחוש להילחם על כל נער ונערה, מרכז "בני ארזים" מצליח לא רק למנוע אשפוזים חוזרים, אלא גם להחזיר את האמונה ביכולת של הילדים ובני הנוער להשתקם, לצמוח ולהצליח.
זהו הסיפור של נדב (שם בדוי), תלמיד בבית ספר "בני ארזים" וחניך בפנימייה. מיקה, אמא של נדב, מספרת בגילוי לב ובכנות יוצאת דופן על הדרך הארוכה והמורכבת שהמשפחה עברה ביחד עם הבן. היא מספרת על החשש הראשון לשלוח את נדב למסגרת חיצונית, דרך הרגעים הקשים של הסתגלות וההתמודדות ועד לשינוי העמוק שהיא רואה אצלו במהלך השנים. לדבריה, המרכז לא רק עוזר לבנה במה שנראה כמקרה אבוד, אלא גם מעניק לה ולמשפחתה תקווה מחודשת לעתיד.
דרך סיפורו של נדב נחשפים גם הכלים הייחודיים שמציעים בית הספר ופנימיות "בני ארזים" לטיפול בנערים במצבים קיצוניים והתרומה האדירה שהמסגרת הזו, בהובלת המייסדת ד"ר שולמית בלנק, מעניקה לא רק לנערים עצמם אלא גם למשפחותיהם, שמרגישות, כמו מיקה, שהן סוף סוף לא לבד במסע המורכב הזה.
קודם כל, ספרי לנו קצת על נדב.
"הוא סובל מחרדה. תמיד דמיינתי שנכנסים מתחת לשמיכה ולא מצליחים לעשות שום דבר. אבל בדיעבד הסתבר לי שחרדה ודיכאון אצל הרבה ילדים באים לידי ביטוי גם באלימות קשה מאוד. באיזשהו שלב היה גם ניסיון אובדני שהביא לאשפוזו. הוא עבר שני אשפוזים במחלקה הפסיכיאטרית לילדים ועוד שלושה אשפוזים במחלקה הפסיכיאטרית לנוער. הוציאו אותו משניהם, ממש העיפו אותו, אמרו שהם לא יכולים לעזור לו. הוא עבר מסגרות, מסגרת אחרי מסגרת. עד שהגיע ל"בני ארזים" הוא עבר שבע מסגרות! כולל פנימייה אחרת שהיה לי ברור שהיא לא תעזור לו".
מה הרגשתם בבית?
"הבית הפך לסוג של כלא כי אתה לא יכול לעשות כלום. האלימות הייתה גם כלפיי, גם כלפי האחים שלו".
על איזה גיל מדובר בדיוק?
"בגיל 11, 11 וחצי הוא התאשפז במחלקת נוער. האלימות שלו התחילה בכיתה א', כנראה איזושהי חרדה עם המעבר לבית הספר. כל שנה-שנתיים הוא עבר מסגרת, כי בשום מקום לא יכלו להכיל אותו. כולל בית ספר רגיל עם סייעת צמודה ואחר כך בית ספר מיוחד ועוד בית ספר מיוחד ועוד בית ספר מיוחד. זה לא שהוא לא הסתדר במסגרות רגילות, הוא גם לא הסתדר במסגרות של חינוך מיוחד!".
מה היו הציפיות לקראת המעבר ל"בני ארזים"?
"הציפיות היו שהוא יתקדם, שהאלימות תיפסק ושזה ייקח זמן. אז אמרתי לעצמי 'אם עוד שנה אני אתחיל לראות ניצנים של שינוי, אז אני אגיד תודה. אבל השינוי היה מהיר הרבה יותר ממה שחשבתי".
מה השוני של "בני ארזים" ממסגרות אחרות שלא הצליחו לעזור לו?
"קודם כל ד"ר בלנק היא אישיות בפני עצמה. יש גבולות מאוד ברורים. זאת אומרת ברור לילדים מה מותר ומה אסור. החיים שלהם בהתחלה, כשהם נכנסים, מאוד מאוד מאוד מובנים, וזה מפחית את החרדה. בהתחלה היה ניתוק ביני ובין נדב, אני לא ראיתי את נדב חמישה שבועות. זה קשה, אבל זה עושה לילדים טוב, אבל זה מה שהם צריכים".
את בקשר עם הורים נוספים?
"כן, ודאי. אני מרשה לעצמי לדבר לא רק בשם עצמי. יש לנו קשר בין ההורים. בניגוד למסגרות אחרות, שאין קשר של ממש בין בית הספר לבין הפנימייה, כאן הקשר הוא צמוד. אני יכולה לתת לך דוגמה, מהמסגרת הקודמת שנדב היה בה, שיש בה פנימייה, שנמצאת ממש בתוך בית הספר. רציתי מקום שהם לא נוסעים לבית הספר, אלא שהפנימייה תהיה בתוך בית הספר. למרות זאת לא היה שם קשר. כל פעם שרציתי לשאול אמרו לי 'זה משרד החינוך, זה משרד הרווחה'. בניגוד אליהם, ב"בני ארזים" יש קשר הדוק. לפני שהילדים מגיעים בבוקר המורים יודעים כבר מה היה להם אחר הצהריים יום קודם, לטוב ולרע. אם הם עשו משהו טוב והזמינו להם פיצה, המורים יודעים מזה ומפרגנים. כשמסיימים את יום הלימודים בבית הספר, העובדים הסוציאליים שם כבר יודעים מה היה. כך הילדים לומדים שהם לא יכולים לתמרן. נדב תמיד ניסה לתמרן. כל הזמן הוא היה מנסה לתמרן. פה הוא יודע שאין מצב, הוא לא יכול לבוא לחרטט. הקשר בין בית הספר לבין הפנימייה מוביל להצלחות גדולות מאוד".
אילו פעילויות מתקיימות ב"בני ארזים"?
"יש להם שם כל כך הרבה פעילויות, אני בבית בחיים לא הייתי יכולה לספק אפילו חצי מהן. אלו פעילויות שלא היו במסגרות אחרות. טיפול עם בעלי חיים, נינג'ה, שחייה וכל מיני דברים כאלה שלא היו במסגרות הקודמות. אני חושבת שמה שעושה את ההבדל בין היתר זו גם הנשמה של כל מי שעובד שם. אם יש לי איזו בעיה בשבת, הם נותנים לי מענה, הם זמינים 24/7 וזה לא פשוט. אני חושבת שמי שעובד שם עובד מתוך הקרביים שלו. הרבה מורים שם נשארים המון המון שנים, שזה מעיד לדעתי על שביעות רצון. זה מקום שקשה לעבוד בו. מגיעים לשם ילדים שהתייאשו מהם בכל מקום אחר".
את יכולה לשתף אותנו במה שעבר עליכם עד ההגעה ל"בני ארזים"?
"זה המקום היחיד דרך אגב, הפנימייה היחידה שיש בה תחנה לטיפול משפחתי. זו פונקציה שלא קיימת במקומות אחרים. זה מהותי, כי למעשה אנחנו מגיעים כהורים, ושוב, אני יכולה לדבר בשם הרבה הורים. אנחנו מגיעים מרוסקים. אנחנו מגיעים בנקודה הכי חלשה של החיים שלנו, גם בגלל מה שעברנו, שאי אפשר להתחיל לתאר את היום-יום. את הגיהנום שלנו. אנחנו מגיעים ממש בטראומה. קשה להוציא ילד מהבית. אני "אמא אווזה", אני אוציא ילד מהבית? זה היה קשה, עד ששכנעתי את עצמי באמת שזה לטובתו. זה הרים אותנו על הרגליים וגם נותן לנו את הכלים איך להמשיך איתו כשהוא מגיע הביתה בסופי שבוע למשל כדי לא לקלקל את מה שקורה שם".
איך מתבטא שיתוף הפעולה בין הצוות להורים?
"הוא כבר שנתיים שם ועדיין יש קשר רציף. בכל פעם שהוא חוזר, עובדת סוציאלית מתקשרת למחרת לקבל פרטים על השבת".
את מסכימה לתת דוגמה לאיזשהו ציון דרך? שאת אומרת 'הנה פה הייתה התקדמות'.
"כן, אתה מדבר איתי ויש לי כבר גוש בגרון. אני חושבת שכבר בפעם הראשונה שהוא הגיע הביתה הייתי בשוק מאיזושהי שלוות נפש שהייתה בו. זה היה ציון דרך ראשוני. אני אתן לך ציון דרך שהוא לא ראשוני, אבל למשל זה שהוא מתנדב ב"כנפיים של קרמבו". זה מדהים. הילד הכי אלים בשכבה, הכי אלים בעיר, הכי אגרסיבי פתאום חונך בשיא העדינות ילד אחר. "בני ארזים" שילבו אותו שם. הם מרימים להם את הביטחון העצמי, הם הופכים אותם לאלה שעוזרים ולא לאלה שנזקקים. כבר מהשנה הראשונה שלו למשל נדב התנדב ב"צעד קדימה" ובגני ילדים בראשון לציון, הם לקחו אותו לשם מטעם בית הספר ול"כנפיים של קרמבו" מטעם הפנימייה".
את רואה גם שיפור מבחינת כישורים חברתיים?
"שיפור עצום. נדב הוא ילד שלא היה לו חבר אחד. גם הילדים התרחקו ממנו וגם ההורים התרחקו ממנו והרחיקו את הילדים שלהם ממנו. עשיתי הכל. הייתי מנסה להביא ילדים ולהחזיר ילדים, רק שיהיה לו כמה שעות נחת. בוועדת קבלה של "בני ארזים" אני זוכרת שד"ר בלנק שאלה 'יש לך חברים?'. ואז הוא אמר את השם של הכלבה שלנו. ואז ד"ר בלנק אמרה לו 'לא, חברים ממש'. אז הוא אמר לה 'לא'. ואז היא אמרה לו 'אני מבטיחה לך שפה יהיו לך חברים'. זה ציון דרך. כשהתחילו האזעקות פתאום חבר מהפנימייה צילצל אליו לשאול מה איתו. בחיים לא היה לנו כזה דבר שיש חבר שמצלצל לשאול מה שלומו. זה משהו שלא חווינו מכיתה א'".
מה נדב אומר על "בני ארזים"?
"שאלתי אותו לפני כמה חודשים 'איפה היית היום בלי ד"ר בלנק?'. הוא אמר לי שהיה מגיע לכלא. או שהוא היה הורג או שהיו הורגים אותו. אני אומרת לך בשיא הכנות, כשתראה אותו אתה לא תאמין. הוא היה ילד קטן, צנום. לא ייאמן אילו כוחות פיזיים יוצאים מהילדים שלנו כשהם חוטפים התקף. גם יתר ההורים אומרים אותו דבר. מי שמכיר את "בני ארזים" - מעריץ".
מה היית אומרת להורים שחוששים מכניסה למסגרת כזו?
"שזה הדבר היחיד שיציל את הילד שלהם. אני רואה שפחות ופחות הורים חוששים. אני חושבת שזה קשור לכל נושא קבוצות הווטסאפ והפייסבוק. יש יותר מודעות. יש לנו קבוצה ארצית של הורים שהילדים שלהם היו באשפוזים פסיכיאטריים. אתה נכנס לקבוצה כזאת שיש בה מאות אנשים. שם שאלתי על "בני ארזים" ואתה מקבל הרבה דברים חיוביים. חלק גדול מההצלחה זו ד"ר בלנק עצמה".
מיקה ממשיכה ומשתפת: "דרך אגב, ראית עוד מקום שעונש גדול זה לא ללכת לבית הספר? זו אחת התגובות. אנחנו לא קוראים לזה עונש אלא תגובה. זו אחת התגובות שלילדים נורא קשה איתה, הם רוצים את בית הספר, זו הזיה. יש כל מיני פרסים מדהימים, למשל התנהגות נאותה. יש לך רמה א', ב' וכו' ואז אתה יכול לבוא לבית הספר עם חולצה עם הדפס ולא עם חולצה חלקה. אז אתה יודע, זה גאונות בעיניי. זה פרס שהוא לא חומרי וזה פרס שכולם רואים".
כל כמה זמן נדב מגיע הביתה?
"הוא מגיע הביתה כיום כל סוף שבוע. לפני כן זה היה פעם בשבועיים. בהתחלה כמו שסיפרתי הוא לא היה בבית במשך מספר שבועות אבל כל הזמן שלחו לי תמונות. אם הוא אלים אז בעצם זו נחשבת תגובה והוא לא יוצא הביתה באותו שבוע. הבית הופך לפרס, לא כמו בפנימיות אחרות. אם ההתנהגות אלימה אז הוא לא יוצא הביתה באותו שבוע. הוא מאוד התקדם ויוצא הביתה בכל סוף שבוע במשך תקופה ארוכה. הוא ישן בבית גם בשישי וגם בשבת, שזה צ'ופר אדיר".
אילו אתגרים עומדים בפני נדב שניתן להשיג בשיתוף "בני ארזים"?
"אני רוצה שהוא יעשה בגרות. יש לי שיתוף פעולה, בחלק מהמקצועות הכניסו אותו לבגרות. הוא החליט לדוגמה שהוא לא יודע אנגלית והוא מפסיק עם אנגלית והוא לא שווה כלום באנגלית. אז הנה אתה אומר בשיתוף עם "בני ארזים". ישר הרמתי טלפון לסגנית המנהלת, היא לקחה אותו לשיחה ועוררה בו מוטיבציה. תמיד יש לאן לשאוף ולאן להתקדם. אני מקווה שהוא יצליח לעשות שירות לאומי או צבא. זה כבר משהו שנראה באופק. ההתקדמות שם היא בלתי נתפסת., היא פשוט בלתי נתפסת. ד"ר בלנק כל כך כריזמטית. אני יודעת שאנשים לפעמים שואלים 'נו, אז בואי, תלמדי את התורה שלה'. אבל אי אפשר כי צריך להיות עם שאר רוח כמו שלה. הכריזמה שלה בעצם מובילה את האנשים לעבוד בצורה כזו מכל הלב ומכל הנשמה, עם תחושת שליחות עצומה".
מיקה מסכמת את ההתרשמות מ"בני ארזים" באמירה אחת: "זה לא משהו שאפשר לבוא ולשכפל. צריך להיות שם פיזית כדי להרגיש את המקום הזה". בזכות התמיכה הבלתי פוסקת של הצוות והמסגרת החינוכית המיוחדת נדב הצליח למצוא את דרכו מחדש. המסע שעוד לפניו מלא באתגרים, אבל היום, בזכות "בני ארזים", מיקה רואה עתיד מלא תקווה עבורו.
הכתבה נכתבה בשיתוף בני ארזים - פנימייה לבני נוער בראשון לציון